לעוף, להרגיש בחופשה בלי להיות בחופשה, סתם כך ביום חול, נכון יותר, בערב של חול, כי היה כמעט ערב, השמש לא שקעה עדיין, והרוח נגעה בעור, עוררה והניעה לצאת מהבית, לכבוש את העולם. לא משנה שכיבוש העולם הסתיים בביקור במוזיאון על התפר* בירושלים, אבל כן, כן, הרוח שהניעה אותי, יכלה באותה מידה לגרום לי לכבוש את העולם. הייתי כמעט נפוליאון.
היתה לי שעה וחצי עד סגירת המוזיאון, זאת אומרת, שעה נטו לביקור עצמו, אם אזדרז כמובן. הזדרזתי. שם התערוכה "גם העצים מדממים" צמרר את צמרותי ומשך את לבי, ומחר, ליומה האחרון של התערוכה לא אוכל להגיע.
מצאתי חניה במגרש שממול, שפעם היה שם שער מנדלבאום, ששווה הרבה רשימות נוספות, שלמתי 30 ₪ עבור חניה אחרי התמקחות בערבית, שלא צלחה. כן צלחתי לחצות ברגל ארבעה רמזורים בכביש מספר אחד וגם נדהמתי לראות בגינה הציבורית הסמוכה את הנשים השחורות, שנקראות בפינו נשות הטליבאן, נשים יהודיות, מה שנקרא משלנו, מכוסות שחורים מכף רגל ועד ראש, כולל הפנים, בסמרטוט שחור מתנפנף. לא רק הנשים כך, גם הילדות, טוב שלפחות פניהן הצעירות אינן מכוסות, אבל כל גופן בל ייראה מבעד לשחור. לשמחתי, לא נראות רבות כמותן בירושלים. אבל שם, בבנייני הסלאמס של מוּסררה, הנושקים למאה שערים, הופתעתי לראות אותן. בנין מוזיאון התפר, רחוב ההנדסה 4, ירושלים. פעם "עמדת בית תורג'מן". הבנין נבנה בשנת 1932 על ידי האדריכל אנטון ברכמי, שבנה לא מעט מבניני שייח' ג'ראח. בשנים 1948-1967 עבר פה הקו העירוני של גבול ישראל ירדן. סימני הירי בחוץ ועמדות התצפית והירי בפנים נשמרו. כך שמראה הבנין בחוץ ובפנים מספר את תולדותיו.
בכניסה החלפתי מבט עם זוג שיצא, התחלפנו. המרפסת הנוטה ליפול, שכמעט חרבה - דני קרוון שמר אותה, נתן לקירות לדבר איך הסיפור מתגלגל, בשני הצילומים למעלה, עמדות התצפית והירי
בפנים, במעין מניפסט של התערוכה, קראתי, שיש לא מעט דמיון בין האדם ובין עץ השדה. העצים מדממים, מסתבר, הם גם מְתַקשרים בינם לבין עצמם, מזהירים מסכנה, יש ביניהם קרובים יותר וקרובים פחות (לא רק קרבה פיזית) אולי אף עוינים זה לזה, מעין מראָה שלנו, אבל מסוכנת פחות.
שלום חנוך, כי האדם עץ השדה
נאוה הראל שושני, עלי צבר על דוקרן ברזל. עבודה מתכלה. תאמינו או לא, אבל עלי הצבר שהונחו זה על זה ונדקרו במוט ברזל, גידלו עלים חדשים, היו לצמח אחד. אולי כמו הצבר, לא אבדה תקותינו. נאוקו איטו, ארה"ב, יפן, טבע אורגני 2019, ענף עץ בשלכת וצנצנות זכוכית, וסיפור חדש נוצר שם בין הפריטים מהטבע ויצירת האדם. כאילו העצים דברו אתנו
עברתי מאולם לאולם, בשלוש קומותיו של המוזיאון הקטן, המוצגים אצורים בחלל בנינוחות המאפשרת נשימה ואינטימיות וכל הזמן שאלתי את עצמי, איך ייתכן שאני פה לבד במוזיאון הזה. שהמוזיאון ריק מקהל, בעצם.
בבית הקפה שעל הגג - מנקודות התצפית היפות על ירושלים - אחרי ששאבתי מלוא אויר מרפה ומרַפא וכמעט הסתחררתי ועפתי מעלה, הפתעה: גיליתי בני אדם. שתי נשים ישבו על כוסות של קוקה קולה. המזנון היה פתוח, מישהו שעליו, עמד מאחורי דוכן, ועוד איש בכובע קש, ישב, דפדף בספר - יש בבית הקפה ספריה פתוחה לעיון של ספרי אמנות - איכשהו היתה לי הרגשה שמתחת לכובע הקש, ישב בעל הבית. ממרחק כמה מטרים אפשר לראות את הנעשה או הלא נעשה על הגג. יונת שלום או שמא עורב ויותר מקרוב, אותו פסל של קדישמן מגג המוזיאון והעיר שפרושה מתחת, בצילום שלמעלה ושלמטה
מיד התנפלתי במחמאות על "בעל הבית". שאכן היה בעל הבית. שמו רפי אתגר, אמן.
"המוזיאון נוסד ביוזמתו של רפי אתגר, " כתוב בויקי... "הודות לתרומתה הנדיבה ותמיכתה המתמשכת של משפחת גאורג פון-הולצברינק מגרמניה, באמצעותה של הקרן לירושלים, ונבחר על ידי "הניו יורק טיימס" כאחד מ-29 המוסדות המובילים בעולם בתחום האמנות." "מי יודע על זה, למה אין פה אנשים?" יריתי לעברו של איש שיחי הסבלני והסובלני. בית הקפה שעל הגג, ספריה, שולחנות כחולים, מיץ תפוזים סחוט במקום וקפה, ועיקר העיקרים רוח נפלאה ושגרה ירושלמית רוחשת למטה למטה, עוברות הרכבת הקלה והתחבורה הציבורית, ודוהרות אלפי מכוניות, מי מבין כל אלה מביט מעלה, יודע על המתרחש פה
נו למה באמת, אף שמיטב האמנים בארץ ובעולם השתתפו בתערוכותיו. כשברשימה נמצאים: אנסלם קיפר, ברוס נאומן, ביל ויולה, סופי קאל, וים ונדרס, תומאס הירשהורן, גילברט וג'ורג', פול מקרטי, ברברה קרוגר, ג'ני הולצר, דאגלס גורדון, יעל ברתנא, מיכל רובנר,דני קרוון, משה גרשוני, מיכה אולמן, יהושע נוישטיין, לארי אברמסון, סיגלית לנדאו, ציבי גבע, מנשה קדישמן, מיקי קרצמן ומיכל נאמן
"כי אין תקציב ואין כסף," היתה התשובה הצפויה.
מוזיאון על התפר, כשמו כן הוא. תערוכותיו המתחלפות נוגעות במקומות החמקמקים של תפר, גבול, והגדרה, בתפרים לאומיים, אתניים, מעמדיים, דתיים וחברתיים, כדי לעודד דיאלוג במציאות רוויית קונפליקטים.
אם זו מטרתו, במציאות הפוליטית של היום, אתם יכולים לתאר לעצמכם את מי הוא מעניין, באלו תקציבים הוא יכול לזכות ועד כמה הוא תפרן, המוזיאון על התפר.
אפילו משפחת התורמים משפחת גאורג פון הולצברינק נשברה. התורמים הזדקנו, עייפות החומר. את בניהם נשא הרוח, סחף אור אחר, די להם מהמזרח התיכון ומהשלום שלום ואין שלום, שפעם האמינו בו. וגם מהעיר הזאת, שחוברה לה יחדיו אבל לא מתחברת ולא מתחברת.
מירי רגב, אקס שרת התרבות שלנו, אולי היתה מוכנה לעלות על העץ הגבוה והחתרני הזה, אבל בתנאי שתבחש בקדרת התכנים, ולזה רפי אתגר לא יסכים. אבל ימים יגידו. כי בלי כסף אין אמנות. ומי ידע על המוזיאון המופלא הזה, ועל התערוכות שבו בלי פרסום.
עובדה, לא ידעתם, נכון.
"ובהתחלה גם לא רציתי מדובשם, לא היה לי צורך במשרד התרבות," ספר אתגר. "היתה התמיכה של המשפחה הגרמנית, אבל עכשיו, אני סוחב כמה שאוכל, תרומה פה ותרומה שם. קיבוץ נדבות."
והאיש בשנות השבעים שלו, עייפותו ויאושו דברו אלי, אותו יאוש, שאני ניצבת מולו בפניהם, בהליכותיהם ובתנועותיהם של רבים מחברי. "הובסנו" הוא השלט שהם נושאים על גופם. ואולי הגיל, ואולי הרמת הידיים, אי היכולת להמשיך ולהלחם על מה שכל חייך היה ערך ואיננו עוד. עצבות גדולה.
אחר כך קראתי עליו, על רפי אתגר, ששעה בעולם עם גדולי האמנים, יצר כרזות והציג ברחבי העולם, כתב ספרים על אמנות, יזם את מוזיאון על התפר והוא מנהלו האמנותי עד היום. מוזיאון שהוא שגעון, שגעון של איש אחד.
האיש הזה, שרשימת התערוכות שלו תופסת עמודים, וכך גם התערוכות שאצר למוזיאון שעל התפר, ישב איתי והציע לי משהו לשתות, ותהיתי ביני לביני, האם רצה לכבד אותי ואולי רצה שייכנסו עוד 20 ₪ לקופת המוזיאון. אחר כך יצא באיזו אמתלה, ספר שעדיין לא אכל היום. אבל יש לו עודפים וזה לא נורא. לכן, הופתעתי לפגוש בו שוב ביציאה.
לבדו, ליד דוכן חנות המוזיאון הקטנה. בידיו צרור מפתחות ענק.
"כן, נשארתי, אז כבר אנעל היום," אמר כמתנצל.
שגעון של איש אחד, מוזיאון של איש אחד, אמרתי כבר.
כתבה וצלמה באבא יאגה (C) כל הזכויות שמורות לבאבא יאגה
*מוזיאון על התפר http://www.mots.org.il/Eng/Index.asp
|
תגובות (38)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
*
אהבתי חלק גדול מהמוצגים והתמונות שדיברו אלי, אהבתי יותר מכל והצטמררתי משם התערוכה "גם עצים מדממים", אין יותר חזק מזה.
תודה שחלקת.
התערוכה עצמה, האמת, לא התקשרה לי עם השם שניתן לה.
יקירתי
בכתיבתך המיוחדת והמרגשת בתיאור המקום, הירהורי לבך
והתמונות שצילמת - העצמת את החוויה שעברת באותו ביקור במוזיאון.
שנים רבות שלא ביקרתי בירושלים
היה לי מרגש ומרתק לקרוא על המקום.
השם של התערוכה " גם עצים מדממים" נוגע ומעורר מחשבה
מרגיש לי שזהו עורב הפוצע את המקום שעליו הוא עומד....
תודה ששיתפת אותנו
* כוכב אהבה וחיבוק אוהב
שולח כוכב תודה על השיתוף של הפוסט המושקע
נראה מקום מרתק
צילומים יפים
קראתי ומצאת עצמי מתחבר ונישזר אל בין המילים והתמונות.
כתיבה נאה לקריאה נעימה. תודה.