![]()
מתי G. צועד על פסי הרכבת בביטולה, Foto: Winfried Mundigler
11.3.2018, שעות אחר הצהריים. הטקס בבית הקברות היהודי העתיק בביטולה מסיים את שרשרת האירועים בביטולה / מונאסטיר לציון יום השנה ה – 75 לאיסוף יהודי מקדוניה ושילוחם למחנה ההשמדה טרבלינקה, משם איש לא חזר. את זה ידעתי, את זה כולנו יודעים. מה שלא ידעתי התברר לי למחרת, במוזיאון השואה בסקופיה, שם עמדתי מול מודל תלת ממדי של מחנה טרבלינקה, ולראשונה, הבנתי, שעם כל עיסוקי בנושא, עדיין לא הבנתי ולא כלום על יעילותה המפלצתית של מכונת המוות התעשייתית שבנו הנאצים.
למחרת – מצעד החיים בסקופיה, ובסיומו טקס אזכרה רב משתתפים במונופול. שתי אנקדוטות מנוגדות מושכות את תשומת לבי. הראשונה – פוליטית; ראש ממשלת בולגריה מצטרף למצעד החיים. זו הפעם הראשונה שנציג ממשלת בולגריה משתתף באירוע זיכרון ליהדות מקדוניה. להשתתפותו משמעות כבדת משקל. תחת השלטון הנאצי נמסרה מקדוניה לבולגריה, איסוף יהודי מקדוניה ושילוחם לטרבלינקה נעשה על ידי שוטרים וחיילים בולגרים. עד כה לא הייתה כל הודאה של בולגריה במעשה, וגם לא התנצלות. כעת, התרגשות סביב הצטרפותו של ראש הממשלה הבולגרי למצעד החיים. יש שציפו להתנצלות מפורשת. אני רואה בעצם השתתפותו במצעד החיים הודאה בחלקם של הבולגרים בהשמדת יהדות בולגריה, ובעיני, כמותה כהתנצלות. מתי ראין ואני כשאנו יושבים עם ראין אני חושבת שיהיה יפה לסיים את הרשימה האחרונה בפגישה משונה ואופטימית זו. אבל אנחנו ממשיכים למוזיאון השואה בסקופיה. המוזיאון פעיל מספר שנים, אבל בשנה האחרונה הוכנה תצוגת הקבע. התצוגה, עדיין לא מושלמת, נפתחה ליומיים בפני המבקרים, כדי לאפשר צפייה בתערוכה ולקבל מהם משוב, בשלב בו ניתן לבצע שינויים. על עיצוב תערוכת הקבע עבד משרד 'ברנבאום ג'יקובס' שהתמחה בעיצוב מוזיאונים של מורשת אתנית, השואה, ג'נוסייד, זכויות אדם, וסובלנות. http://berenbaumjacobs.com/ בתי ריסקין, המעורבת בכל פרט של התערוכה, רושמת כל מילה של משוב, בעוד בעלה, אדי, שהוא המעצב הראשי, (שניהם ירושלמים) מתרוצץ עם הפועלים, עסוק בהקמה. שניהם שמחים מאד במבטו המקצועי של מתי G. עוברים איתו ביסודיות בתצוגה, ורושמים את הערותיו. ליאורה, למעלה בעיגול אדום, מתי, למטה בעיגול כחול. על סיפון הכפלוס, האניה בה עלו ארצה, 1948. התמונה האחרונה בתצוגת הקבע במוזיאון המקום בו אני נעצרת כהלומת רעם הוא המודל של מחנה ההשמדה *טרבלינקה. טְרֶבְּלִינְקָה הוא הגדול מבין שלושת מחנות ההשמדה שהופעלו על ידי האס אס במסגרת מבצע ריינהרד להשמדת יהדות פולין (בלז׳ץ, סוביבור וטרבלינקה). הרציחות במחנות אלו היו חלק מהשמדת יהודי אירופה הכבושה על ידי גרמניה הנאצית במהלך מלחמת העולם השנייה ("הפתרון הסופי"). תרשים מחנה ההשמדה טרבלינקה, של מפקד המחנה פרנץ שטנגל כשאני עומדת מול המודל מה שמדהים אותי הוא המרחק הקצר שעוברים היהודים מהרגע שהגיעו לתחנת הרכבת בטרבלינקה ועד למותם, שעה קצרה לאחר מכן. אימי ודודותיי שרדו את אושוויץ. אבי וסבי שרדו מחנות עבודה. חשבתי ששמעתי "הכל". אבל לא. טרבלינקה לא היה מחנה ריכוז, זה היה מחנה השמדה, עד כה לא הבחנתי בהבדל במינוח. כעת אני מגלה כי טרבלינקה הוא בית מטבחיים פשוטו כמשמעו. היהודים הוכנסו לצריפים הסמוכים לתחנת הרכבת, הופשטו מבגדיהם ומחפציהם, הובלו למקלחות דרך שביל קצר. בפתח השביל התנוסס שלט, בגרמנית, 'השער לשמים' (חוש הומור גרמני). אחרי המקלחות, מתים, נזרקו לבור ענק סמוך למקלחות, בו נשרפו. חולים ונכים נלקחו מיד עם הגעתם לצריף סמוך עליו היה כתוב 'מרפאה' , נורו בעורפם, והושלכו מיד לבור. כל זאת כדי לא לעכב את תור המוות למקלחות. בזמן המלחמה הצליחו הגרמנים לשמור על הסוד הנורא של טרבלינקה. אומדן כל הנספים בטרבלינקה נע בין 870,000 ל-880,000 בני אדם, מהם 99.5% היו יהודים. את מחנה ההשמדה טרבלינקה הפעיל צוות של כ- 40 גרמנים, 120 שומרים אוקראינים וכ- 300 יהודים שעבדו באזור ההשמדה והועסקו בהוצאת הגוויות ובניקוי תאי הגזים, בעקירת שיני זהב מגוויות הנרצחים ובהטמנת הקורבנות. (ויקיפדיה) *** יום השואה בפתח. חשוב לי לאזכר את הורי שהלכו לעולמם בשיבה טובה בשנים האחרונות. שניהם ניצולי שואה. לא גדלתי בבית של 'שורדים'. גדלתי בבית שמח ומלא הומור.
למעלה, הורי ביום חתונתם, 3.11.1946, קיבוץ כפר גלעדי. אימי, קטרינה (קָטִי) ירדנה רובינשטיין לבית קליין – בת 18, אבי, חיים (בַּנְדִי) רובינשטיין בן 25. עלו ארצה מהונגריה בשנת 1946. הגיעו לישראל מפני שלא נדרשו לשלם עבור ויזה. תוך שבועיים הפכו לציונים נלהבים. מעולם לא התלוננו על הריסוס בדי.די.טי שקיבל את פניהם. על שלושה חודשים מאחורי גדרות תיל שבילה כל אחד מהם במחנה המעצר עתלית (אחרי גדרות התיל של אושוויץ). על שאסרו עליהם לדבר באזורים ציבוריים עד שילמדו עברית. על כך שלא האמינו לסיפוריהם ולכן שתקו. הם שמחו לחיות. הם שמחו בשמי התכלת, בשמש החופשית מעל ראשם, במי הים התיכון, במשפחה שהקימו. וכך היה עד יומם האחרון. לינקים לשתי הרשימות הקודמות . ** טרבלינקה (ויקפדיה) https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%98%D7%A8%D7%91%D7%9C%D7%99%D7%A0%D7%A7%D7%94
|
![]() מתי G. צועד על פסי הרכבת בביטולה. Foto: Winfried Mundigle
בהמשך לרשימה מספר 1, על ביקורנו במקדוניה, לשעבר יוגולסביה, לרגל אירועי יום הזיכרון ליהדות מקדוניה שנכחדה על ידי הנאצים, יימח שמם, 11.3.1943 למחרת השבת, יום ראשון 11.3.2018, אנחנו משתתפים במצעד החיים בביטולה. זו הפעם השנייה שהמצעד מתקיים. השנה הוא מונה אלפי אנשים. בראשו צועדים השגריר דן אוריין, חבר הכנסת זוהייר בהלול, ד"ר רחל שלי לוי דרומר, ונציגים דיפלומטיים ממדינות רבות. אני מתמקדת בתושבי העיר ביטולה, בה אין יהודים, שצועדים. זהו מצעד עממי ובכך יופיו ועוצמתו. צעירים ומבוגרים, צועדים במסלול בו הובלו יהודי העיר בליל ה - 11.3.1943 אל תחנת הרכבת. אז היה ליל חורף קר ומושלג. אנחנו צועדים ביום חם במיוחד. קבוצות מאורגנות ניצבות לאורך המסלול ומצטרפות למצעד שהולך וגדל. מקהלת נוער של המועצה האזורית דרום השרון פורצת בשירה ספונטנית ומרגשת. מקהלה זו מלווה בחן נוגע ללב את כל הטקסים והאירועים השנה. קבוצה אחרת היא של נוער גרמני, בראשותו של הכומר הנס, קהילה שאימצה את פרויקט בית הקברות בביטולה, וחבריה, מגדול ועד קטן, לוקחים חלק, בהתנדבות, בניקוי המצבות ושימור בית הקברות, ואף בהעלאת תרומה כספית.עבור מתי G. התרגשות מיוחדת. השנה הצטרפה למצעד אחותו הצעירה ליאורה גול, שנולדה אף היא ביוגוסלביה מיד עם סיום המלחמה. יחד עם ליאורה מגיעים ביתה רקפת גול וקנין, ונכדה עילם. עילם שהוא שיזם והתעקש על נסיעה למקדוניה, וצעד לצד אמו, סבתו ודודו "הגדול" מתי G.
ליאורה, עילם ורקפת
ליאורה, למעלה בעיגול אדום, מתי G. למטה בעיגול כחול, על סיפון האניה כפאלוס שהעלתה אותם ארצה, 1948ץ התמונה חותמת את התצוגה במוזיאון השואה בסקופיה.
לא חשבתי שמצעד החיים ישפיע עלי באופן כלשהו. ליתר ביטחון לקחתי איתי את מצלמת הווידאו שלי. צילום הוא אמצעי מובהק לשים חיץ ביני לבין המתרחש. אני מתבוננת מהצד, מחפשת את ההתרחשות המעניינת, הזווית הנכונה, כיוון האור. אָצָה רָצָה לאורך נחיל האנשים ההולך ומתעבה, לא מעורבת. אבל כשאני צועדת בתוך העיר, בין הבתים, הכיכרות, בין הכנסיות והמסגדים, מחשבתי מופנה אל הצופים בתהלוכה, אל תושבי העיר העומדים בצידי הדרכים, המביטים מחלונות בתיהם, מתבוננים בשכניהם לחיים במשך מאות שנים, דורות על דורות של שכנות טובה, למעלה משלושת אלפים היהודים המובלים אל מותם - גברים, נשים, זקנים וטף. גם היום מתבוננים יושבי בתי הקפה בתהלוכה הסוריאליסטית, ונשים לבושות סינר מפסיקות את מלאכתן ומסתכלות בנו מהמרפסת.לאחר צעידה של כשני קילומטר אנחנו מגיעים לתחנת הרכבת בביטולה, נקודת האיסוף ממנה נשלחו היהודים אל מונופול בסקופיה, ומשם לטרבלינקה. בתחנה – נערך טקס בו נושא דברים חבר הכנסת זוהיר בהלול שהגיע למקדוניה בתוקף תפקידו כראש אגודת הידידות הפרלמנטרית. בחירה מפתיעה אך נבונה. בהלול נושא דברים מרגשים, במיוחד כאשר הם נאמרים על ידי ערבי, ומציין כי ביתו הבכורה עושה דוקטורט בנושא השואה. מתחנת הרכבת ממשיך המסע לבית הקברות היהודי העתיק. ניתן להתרשם מההתקדמות בחשיפת המצבות ושיקום בית הקברות לקראת הפיכתו לפארק זיכרון.
![]() מימה, הרוח המקדונית החיה מאחורי מצעד החיים, בטקס בתחנת הרכבת בביטולה.
![]() מתי G. ופיו אבירוביץ', שהיה עד לפני זמן קצר שגריר מקדוניה בישראל ולמד עברית וערבית על בוריין.
המקדונים, היוגוסלבים של אז, נודעו בקוסמופוליטיות סובלנית, בני שלושת הדתות חיו יחד בשלום. מעולם לא היו פוגרומים במקדוניה, המקדונים לא היו פעילים בגירוש היהודים, חיילים ושוטרים בולגרים הם שאספו את היהודים למשלוח לטרבלינקה.המקדונים היו פסיביים. הם הביטו. ושתקו. מוזיאון השואה בסקופיה עומד לפתוח שעריו עם תצוגת הקבע שלו. ראו בתמונה, קטע מתוך מיצג "מונופול". חיתוך מתכת - הצופים מהצד (bystanders) להם עיניים בלבד, ללא פה.
קטע מתוך מיצג מונופול, מוזיאון השואה בסקופיה, מימין, חיתוך מתכת - המתבוננים מהצד
בין האירועים הרשמיים, ובמקביל להם מתרחשות דרמות אישיות כמו שרה'לה גוטמן לבית קלדרון, שהוריה מביטולה. שרה'לה הגיעה עם בעלה פיני, ושלושת ילדיה, בת דודתה הגיעה מוונצואלה, ובת דודה אחרת הגיעה מדאלאס עם שני ילדיה. שרה'לה מצליחה לאתר את בית סבתה בביטולה. היא נכנסת לבית בו הזמן עמד מלכת, ובאופן מפתיע, האדם שגר בבית מזה עשרות שנים מפקיד בידיה את מפתח הבית והמנעול המקורי.
המפתח והמנעול של שרה'לה גוטמן לבית קלדרון
המפתח של שרה'לה מקבל משנה משמעות למחרת היום, בשעת ביקור במוזיאון השואה בסקופיה. שם אני שומעת כי בשנת 1943, בשעת האיסוף היהודים, ניתנו להם מעטפות. הם התבקשו לרשום את כתובת ביתם על המעטפה ולשים את המפתח בתוך המעטפה. מפתח הבית הוא סמל לביטחון, יש לאן לחזור, יש לי מקום משלי. כך ניסו להרגיע את החששות ולשמור על הסדר. 25 מעטפות כאלו שרדו. הן מוצגות במוזיאון השואה בסקופיה.
מעטפות המפתחות, מוזיאון השואה, סקופיה. קטע מתוך מיצג מונופול.
השעה הראשונה תתכניתו של יצחק נוי, שבת עולמית, ברשת ב', שבת ה- 10.3.2018 הוקדשה ליהדות מקדוניה. באותה עת שוהה מתי G. בביטולה, משם הוא מרואין. שני היסטוריונים משתתפים אף הם בתכנית המרתקת.
רשימה שלישית ואחרונה בנושא תפורסמם בימים הקרובים.
לינק לרשימה הראשונה
לינק לרשימה השלישית http://www.nomikan.com/?p=1622 מקדוניה, יומן מסע, רשימה שלישית ואחרונה / מה שלא ידעתי על טרבלינקה
נ.ב. רשימה זו מתפרסמת ב – "1.4.2018", שהיה חגה של אימי המנוחה,ירדנה קטי רובינשטיין. בכל שנה הצליחה אימי "למתוח" את בני המשפחה והחברים במעשיות מצוצות מן האצבע עליהן טרחה טירחה רבה, בהמציאה מעשייה מתאימה לכל "קרבן". ביום זה בתולות זקנות מצאו חתן, צעירות (ומבוגרות, מאד) נכנסו להריון, הורי זכו במפעל הפיס, ועוד כיוצא באלו אירועים דמיוניים המשמחים את הלב. אימי שרדה את אושוויץ. היא הגיעה עד מקלחות הגז. כולן מסביבה בכו וצעקו שהן הולכות למות, אבל היא לא האמינה. אחרי שלושה חודשים באושוויץ, עדיין לא האמינה ש"דבר כזה יכול להיות". ברגע האחרון התברר שחלה טעות והקבוצה, שכללה גם את שתי אחיותיה, "הוחזרה לחיים". מצ"ב לינק לסרט דוקומנטרי שהפקתי וביימתי – "יהודי מהונגריה" על משפחתי כניצולי שואה. https://www.youtube.com/watch?v=XJfWE1fcTQ8
איור העטיפה - רשל רובינשטיין קפלן |