מתי G. צועד על פסי הרכבת בביטולה, Foto: Winfried Mundigler

11.3.2018, שעות אחר הצהריים. הטקס בבית הקברות היהודי העתיק בביטולה מסיים את שרשרת האירועים בביטולה / מונאסטיר לציון יום השנה ה – 75 לאיסוף יהודי מקדוניה ושילוחם למחנה ההשמדה טרבלינקה, משם איש לא חזר. את זה ידעתי, את זה כולנו יודעים. מה שלא ידעתי התברר לי למחרת, במוזיאון השואה בסקופיה, שם עמדתי מול מודל תלת ממדי של מחנה טרבלינקה, ולראשונה, הבנתי, שעם כל עיסוקי בנושא, עדיין לא הבנתי ולא כלום על יעילותה המפלצתית של מכונת המוות התעשייתית שבנו הנאצים.
אבל עד מחר יש עוד היום. אנחנו באוטובוס, בדרכנו מביטולה היישר לטקס זיכרון ממלכתי שיתקיים הערב בית האופרה בסקופיה, עיר הבירה של מקדוניה. נסיעה של כשעתיים וחצי. אני יושבת לבדי, מתי G. יושב על ספסל נפרד, עיניו עצומות. אני עוצמת את עיני. להשקיט מעט את המהומה הפנימית, את גלי המחשבות, אינסוף הסיפורים ששמעתי, השמות, הזיכרונות, החרדות.
כשאני פוקחת עיניים אני רואה שהדרך יפה, ניצני אביב אחרי חורף אירופאי קר. ניכר שהאדמה פורייה, שפע מים, שטחים עצומים, מעט יישובים. אני חושבת על מקדוניה הענייה, ותוהה על מצבה העלוב של החקלאות. הרי מקדוניה יכלה להיות 'אסם התבואה' של אירופה. כשאני שואלת את הנהג הוא עונה בזעף שכולם רוצים להיות אנשי מחשב, מנהלי IT, אף אחד לא רוצה להיות חקלאי, זה לא סקסי.
בית האופרה בסקופיה הוא בנין חדש ומרשים. הערב האולם מלא עד גדותיו. זו פעם ראשונה שמתקיים ערב גדול כזה לזכרה של יהדות מקדוניה. אני מצפה בשעמום לנאומו של נשיא מקדוניה, ד"ר ג'ורג' איבנוב, אבל הנשיא מפתיע ואני מתעוררת להקשבה מרוכזת. מה שמדהים אותי הוא שהנשיא נושא נאום פילוסופי בדבר תרומת הרעיונות היהודיים לעולם בכלל ולנצרות בפרט. הוא מצטט מקורות מהמשנה שלנו ומדבר על שלוש תרומות של היהדות לאנושות – א. זכותו של כל אדם לכבוד אנושי ב. כבוד אדם שווה מתבטא בשוויון זכויות של כל אדם בפני החוק. את הרעיון של שלטון החוק שמחליף את שלטון האדם (המלך) הביאה היהדות. ג. אמירת האמת היא הערך שהיהדות העלתה על נס. והוסיף הנשיא ואמר שבימים אלו של 'חדשות כוזבות' ו'עובדות אלטרנטיביות' – האמת מקבלת משנה חשיבות. היהדות תרמה את הערכים המרכזיים של העולם המוכרים כערכים יהודיים / נוצריים – כבוד האדם, שוויון בפני החוק, זכויות האדם, חרות המחשבה, מצפון ודת. ועם זאת – היהודים הם שסבלו מעוול משווע שנעשה להם… ד"ר איבנוב, כמו דוברים אחרים באותו ערב, מדברים בגָלוי על מפלס האנטישמיות העולה באירופה, ומתייחסים לתופעה בדאגה רבה. אני מעלה השערה שאדם משכיל מהקהילה היהודית כתב לנשיא את הנאום. אבל מסתבר שלא. ד"ר איבנוב הוא פילוסוף, וכתב את הנאום בעצמו. מרשים.
עוד מספר נאומים והקונצרט מתחיל. פתיחה נוגעת ללב של מקהלת הצעירים של מועצה אזורית דרום השרון, ואחר כך התזמורת הפילהרמונית של מקדוניה, כולל מקהלה גדולה, ערב מכובד ונהדר.

למחרת – מצעד החיים בסקופיה, ובסיומו טקס אזכרה רב משתתפים במונופול. שתי אנקדוטות מנוגדות מושכות את תשומת לבי. הראשונה – פוליטית; ראש ממשלת בולגריה מצטרף למצעד החיים. זו הפעם הראשונה שנציג ממשלת בולגריה משתתף באירוע זיכרון ליהדות מקדוניה. להשתתפותו משמעות כבדת משקל. תחת השלטון הנאצי נמסרה מקדוניה לבולגריה, איסוף יהודי מקדוניה ושילוחם לטרבלינקה נעשה על ידי שוטרים וחיילים בולגרים. עד כה לא הייתה כל הודאה של בולגריה במעשה, וגם לא התנצלות. כעת, התרגשות סביב הצטרפותו של ראש הממשלה הבולגרי למצעד החיים. יש שציפו להתנצלות מפורשת. אני רואה בעצם השתתפותו במצעד החיים הודאה בחלקם של הבולגרים בהשמדת יהדות בולגריה, ובעיני, כמותה כהתנצלות.
האנקדוטה השנייה אישית ואינטימית. אחרי הטקס במונופול, מתי ואני יושבים על ספסל. שקט. כולם עזבו. איש צעיר בעל מראה עדין ניגש אלינו במהוסס ושואל אם אנחנו דוברי אנגלית. זהו ראין ממישיגן. בחור אמריקאי, ממוצא אירי, ללא כל קשר ליהדות או ליהודים או לשואה. בגיל שש עשרה החל להתעניין בשואה, כשהיה בן שמונה עשרה עשה לבדו טיול בכל מחנות הריכוז ובכל מוזיאוני השואה באירופה. הוא המשיך במוזיאונים בארצות הברית ולמד היסטוריה תוך התמקדות בנושא. שנינו מתבוננים בו בתדהמה. אחז אותך דיבוק, מאבחן מיד מתי G. לא, מסביר ראין, אני פעיל חברתי, אני לוחם זכויות אדם ולא רוצה שדבר כזה יחזור בתולדות האנושות. ראין מרותק לדבריו של "התינוק היהודי האחרון ששרד את השואה במקדוניה", וכשאנו חוזרים ארצה אנחנו מוצאים מייל ארוך המודה לנו על החוויה החד פעמית שהענקנו לו. גם לנו זו הייתה חוויה יוצאת דופן. ואני חושבת שוב על דבריו של ההיסטוריון יואל רפל שלקח חלק במסע הזה – זיכרון הוא חלק ממך. וברור לי שהשואה היא חלק מן הזיכרון של אותו ראין, הנוצרי ממישיגן והוא ינחיל אותה לאחרים. NEVER AGAIN!!!!

הנחת זרים ב'מונופול'

כשאנו יושבים עם ראין אני חושבת שיהיה יפה לסיים את הרשימה האחרונה בפגישה משונה ואופטימית זו. אבל אנחנו ממשיכים למוזיאון השואה בסקופיה. המוזיאון פעיל מספר שנים, אבל בשנה האחרונה הוכנה תצוגת הקבע. התצוגה, עדיין לא מושלמת, נפתחה ליומיים בפני המבקרים, כדי לאפשר צפייה בתערוכה ולקבל מהם משוב, בשלב בו ניתן לבצע שינויים. על עיצוב תערוכת הקבע עבד משרד 'ברנבאום ג'יקובס' שהתמחה בעיצוב מוזיאונים של מורשת אתנית, השואה, ג'נוסייד, זכויות אדם, וסובלנות. http://berenbaumjacobs.com/ בתי ריסקין, המעורבת בכל פרט של התערוכה, רושמת כל מילה של משוב, בעוד בעלה, אדי, שהוא המעצב הראשי, (שניהם ירושלמים) מתרוצץ עם הפועלים, עסוק בהקמה. שניהם שמחים מאד במבטו המקצועי של מתי G. עוברים איתו ביסודיות בתצוגה, ורושמים את הערותיו.
ככל שמתרחקים מאירועי השואה, ומוקמים יותר מוזיאונים להנצחת השואה, גדל הקושי והאתגר העומדים בפני המעצבים – מה להציג, וכיצד? איך מעצבים זיכרון? וכל זאת תחת אילוצי תקציב. חלקה הראשון של התערוכה מציג את החיים בקהילת היהודים במקדוניה, חיים שנמשכו כמעט 500 שנים, מאז גירוש יהודי ספרד. אחר כך מספרת התערוכה את סיפור ההשמדה. חלק מהתערוכה מוקדש להתנגדות ולפרטיזנים, והיא מסתיימת בעליית יהודי יוגוסלביה של אז לארץ. התמונה האחרונה בתצוגת הקבע היא תמונתם של מתי ואחותו ליאורה, על סיפון הכפאלוס, האניה בה עלו ארצה בשנת 1948.

מתי G. ליד תמונתו כילד מקדוני בן 3. חלק מתצוגת הקבע במוזיאון השואה בסקופיה.

המקום בו אני נעצרת כהלומת רעם הוא המודל של מחנה ההשמדה *טרבלינקה. טְרֶבְּלִינְקָה הוא הגדול מבין שלושת מחנות ההשמדה שהופעלו על ידי האס אס במסגרת מבצע ריינהרד להשמדת יהדות פולין (בלז׳ץ, סוביבור וטרבלינקה). הרציחות במחנות אלו היו חלק מהשמדת יהודי אירופה הכבושה על ידי גרמניה הנאצית במהלך מלחמת העולם השנייה ("הפתרון הסופי").

דגם של מחנה ההשמדה טרבלינקה המוצג באולם המחנות ב"בית לוחמי הגטאות". הדגם נבנה בשנות החמישים בידי יעקב ויירניק (Jakow – Ya'akov Wiernik), שהיה אסיר המחנה.

כשאני עומדת מול המודל מה שמדהים אותי הוא המרחק הקצר שעוברים היהודים מהרגע שהגיעו לתחנת הרכבת בטרבלינקה ועד למותם, שעה קצרה לאחר מכן. אימי ודודותיי שרדו את אושוויץ. אבי וסבי שרדו מחנות עבודה. חשבתי ששמעתי "הכל". אבל לא. טרבלינקה לא היה מחנה ריכוז, זה היה מחנה השמדה, עד כה לא הבחנתי בהבדל במינוח. כעת אני מגלה כי טרבלינקה הוא בית מטבחיים פשוטו כמשמעו. היהודים הוכנסו לצריפים הסמוכים לתחנת הרכבת, הופשטו מבגדיהם ומחפציהם, הובלו למקלחות דרך שביל קצר. בפתח השביל התנוסס שלט, בגרמנית, 'השער לשמים' (חוש הומור גרמני). אחרי המקלחות, מתים, נזרקו לבור ענק סמוך למקלחות, בו נשרפו. חולים ונכים נלקחו מיד עם הגעתם לצריף סמוך עליו היה כתוב 'מרפאה' , נורו בעורפם, והושלכו מיד לבור. כל זאת כדי לא לעכב את תור המוות למקלחות. בזמן המלחמה הצליחו הגרמנים לשמור על הסוד הנורא של טרבלינקה. אומדן כל הנספים בטרבלינקה נע בין 870,000 ל-880,000 בני אדם, מהם 99.5% היו יהודים. את מחנה ההשמדה טרבלינקה הפעיל צוות של כ- 40 גרמנים, 120 שומרים אוקראינים וכ- 300 יהודים שעבדו באזור ההשמדה והועסקו בהוצאת הגוויות ובניקוי תאי הגזים, בעקירת שיני זהב מגוויות הנרצחים ובהטמנת הקורבנות.  (ויקיפדיה)

***

יום השואה בפתח. חשוב לי לאזכר את הורי שהלכו לעולמם בשיבה טובה בשנים האחרונות. שניהם ניצולי שואה. לא גדלתי בבית של 'שורדים'. גדלתי בבית שמח ומלא הומור.

למעלה, הורי ביום חתונתם, 3.11.1946, קיבוץ כפר גלעדי.

אימי, קטרינה (קָטִי) ירדנה רובינשטיין לבית קליין – בת 18, אבי, חיים (בַּנְדִי) רובינשטיין בן 25. עלו ארצה מהונגריה בשנת 1946. הגיעו לישראל מפני שלא נדרשו לשלם עבור ויזה. תוך שבועיים הפכו לציונים נלהבים. מעולם לא התלוננו על הריסוס בדי.די.טי שקיבל את פניהם. על שלושה חודשים מאחורי גדרות תיל שבילה כל אחד מהם במחנה המעצר עתלית (אחרי גדרות התיל של אושוויץ). על שאסרו עליהם לדבר באזורים ציבוריים עד שילמדו עברית. על כך שלא האמינו לסיפוריהם ולכן שתקו. הם שמחו לחיות. הם שמחו בשמי התכלת, בשמש החופשית מעל ראשם, במי הים התיכון, במשפחה שהקימו. וכך היה עד יומם האחרון. 
אני חבה להם את זווית הראייה על החיים - חיוך בקצה הדמעה.

לינקים לשתי הרשימות הקודמות .
יומן מסע, ביטולה, סקופיה / מקדוניה / מרץ 2018 רשימה ראשונה
 http://www.nomikan.com/?p=1535
מקדוניה / יומן מסע / רשימה 2/ מצעד החיים / העומדים מן הצד
 http://www.nomikan.com/?p=1585

** טרבלינקה (ויקפדיה) https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%98%D7%A8%D7%91%D7%9C%D7%99%D7%A0%D7%A7%D7%94

www.nomikan.com

מתי G. צועד על פסי הרכבת בביטולה.      Foto: Winfried Mundigle

בהמשך לרשימה מספר 1, על ביקורנו במקדוניה, לשעבר יוגולסביה, לרגל אירועי יום הזיכרון ליהדות מקדוניה שנכחדה על ידי הנאצים, יימח שמם, 11.3.1943
לינק לרשימה הראשונה שהתפרסמה בשבוע שעבר  http://www.nomikan.com/?p=1535

 למחרת השבת, יום ראשון 11.3.2018, אנחנו משתתפים במצעד החיים בביטולה. זו הפעם השנייה שהמצעד מתקיים. השנה הוא מונה אלפי אנשים. בראשו צועדים השגריר דן אוריין, חבר הכנסת זוהייר בהלול, ד"ר רחל שלי לוי דרומר, ונציגים דיפלומטיים ממדינות רבות. אני מתמקדת  בתושבי העיר ביטולה, בה אין יהודים, שצועדים. זהו מצעד עממי ובכך יופיו ועוצמתו. צעירים ומבוגרים, צועדים במסלול בו הובלו יהודי העיר בליל ה - 11.3.1943 אל תחנת הרכבת. אז היה ליל חורף קר ומושלג. אנחנו צועדים ביום חם במיוחד. קבוצות מאורגנות ניצבות לאורך המסלול ומצטרפות למצעד שהולך וגדל. מקהלת נוער של המועצה האזורית דרום השרון פורצת בשירה ספונטנית ומרגשת. מקהלה זו מלווה בחן נוגע ללב את כל הטקסים והאירועים השנה. קבוצה אחרת היא של נוער גרמני, בראשותו של הכומר הנס, קהילה שאימצה את פרויקט בית הקברות בביטולה, וחבריה, מגדול ועד קטן, לוקחים חלק, בהתנדבות, בניקוי המצבות ושימור בית הקברות, ואף בהעלאת תרומה כספית.עבור מתי G. התרגשות מיוחדת. השנה הצטרפה למצעד אחותו הצעירה ליאורה גול, שנולדה אף היא ביוגוסלביה מיד עם סיום המלחמה. יחד עם ליאורה מגיעים ביתה רקפת גול וקנין, ונכדה עילם. עילם שהוא שיזם והתעקש על נסיעה למקדוניה, וצעד לצד אמו, סבתו ודודו "הגדול" מתי G.

ליאורה, עילם ורקפת

ליאורה, למעלה בעיגול אדום, מתי G. למטה בעיגול כחול, על סיפון האניה כפאלוס שהעלתה אותם ארצה, 1948ץ התמונה חותמת את התצוגה במוזיאון השואה בסקופיה.

לא חשבתי שמצעד החיים ישפיע עלי באופן כלשהו. ליתר ביטחון לקחתי איתי את מצלמת הווידאו שלי. צילום הוא אמצעי מובהק לשים חיץ ביני לבין המתרחש. אני מתבוננת מהצד, מחפשת את ההתרחשות המעניינת, הזווית הנכונה, כיוון האור. אָצָה רָצָה לאורך נחיל האנשים ההולך ומתעבה, לא מעורבת. אבל כשאני צועדת בתוך העיר, בין הבתים, הכיכרות, בין הכנסיות והמסגדים, מחשבתי מופנה אל הצופים בתהלוכה, אל תושבי העיר העומדים בצידי הדרכים, המביטים מחלונות בתיהם, מתבוננים בשכניהם לחיים במשך מאות שנים, דורות על דורות של שכנות טובה, למעלה משלושת אלפים היהודים המובלים אל מותם - גברים, נשים, זקנים וטף. גם היום מתבוננים יושבי בתי הקפה בתהלוכה הסוריאליסטית, ונשים לבושות סינר מפסיקות את מלאכתן ומסתכלות בנו מהמרפסת.לאחר צעידה של כשני קילומטר אנחנו מגיעים לתחנת הרכבת בביטולה, נקודת האיסוף ממנה נשלחו היהודים אל מונופול בסקופיה, ומשם לטרבלינקה. בתחנה – נערך טקס בו נושא דברים חבר הכנסת זוהיר בהלול שהגיע למקדוניה בתוקף תפקידו כראש אגודת הידידות הפרלמנטרית. בחירה מפתיעה אך נבונה. בהלול נושא דברים מרגשים, במיוחד כאשר הם נאמרים על ידי ערבי, ומציין כי ביתו הבכורה עושה דוקטורט בנושא השואה. מתחנת הרכבת ממשיך המסע לבית הקברות היהודי העתיק. ניתן להתרשם מההתקדמות בחשיפת המצבות ושיקום בית הקברות לקראת הפיכתו לפארק זיכרון.

מימה, הרוח המקדונית החיה מאחורי מצעד החיים, בטקס בתחנת הרכבת בביטולה.

מתי G. ופיו אבירוביץ', שהיה עד לפני זמן קצר שגריר מקדוניה בישראל ולמד עברית וערבית על בוריין. 

המקדונים, היוגוסלבים של אז, נודעו בקוסמופוליטיות סובלנית, בני שלושת הדתות חיו יחד בשלום. מעולם לא היו פוגרומים במקדוניה, המקדונים לא היו פעילים בגירוש היהודים, חיילים ושוטרים בולגרים הם שאספו את היהודים למשלוח לטרבלינקה.המקדונים היו פסיביים. הם הביטו. ושתקו. מוזיאון השואה בסקופיה עומד לפתוח שעריו עם תצוגת הקבע שלו. ראו בתמונה, קטע מתוך מיצג "מונופול". חיתוך מתכת - הצופים מהצד (bystanders) להם עיניים בלבד, ללא פה.

קטע מתוך מיצג מונופול, מוזיאון השואה בסקופיה, מימין, חיתוך מתכת - המתבוננים מהצד

בין האירועים הרשמיים, ובמקביל להם מתרחשות דרמות אישיות כמו שרה'לה גוטמן לבית קלדרון, שהוריה מביטולה. שרה'לה הגיעה עם בעלה פיני, ושלושת ילדיה, בת דודתה הגיעה מוונצואלה, ובת דודה אחרת הגיעה מדאלאס עם שני ילדיה. שרה'לה מצליחה לאתר את בית סבתה בביטולה. היא נכנסת לבית בו הזמן עמד מלכת, ובאופן מפתיע, האדם שגר בבית מזה עשרות שנים מפקיד בידיה את מפתח הבית והמנעול המקורי.

המפתח והמנעול של שרה'לה גוטמן לבית קלדרון

המפתח של שרה'לה מקבל משנה משמעות למחרת היום, בשעת ביקור במוזיאון השואה בסקופיה.  שם אני שומעת כי בשנת 1943, בשעת האיסוף היהודים, ניתנו להם מעטפות. הם התבקשו לרשום את כתובת ביתם על המעטפה ולשים את המפתח בתוך המעטפה. מפתח הבית הוא סמל לביטחון, יש לאן לחזור, יש לי מקום משלי. כך ניסו להרגיע את החששות ולשמור על הסדר. 25 מעטפות כאלו שרדו. הן מוצגות במוזיאון השואה בסקופיה.

מעטפות המפתחות, מוזיאון השואה, סקופיה. קטע מתוך מיצג מונופול. 

השעה הראשונה תתכניתו של יצחק נוי, שבת עולמית, ברשת ב', שבת ה- 10.3.2018 הוקדשה ליהדות מקדוניה. באותה עת שוהה מתי G. בביטולה, משם הוא מרואין. שני היסטוריונים משתתפים אף הם בתכנית המרתקת.

www.magnetradio.com

רשימה שלישית ואחרונה בנושא תפורסמם בימים הקרובים.
ועד אז - חג שמח.
נוֹמִיקָן

www.nomikan.com

לינק לרשימה הראשונה
 http://www.nomikan.com/?p=1535 יומן מסע, ביטולה, סקופיה / מקדוניה / מרץ 2018

לינק לרשימה השלישית 

http://www.nomikan.com/?p=1622 מקדוניה, יומן מסע, רשימה שלישית ואחרונה / מה שלא ידעתי על טרבלינקה

נ.ב.

רשימה זו מתפרסמת ב – "1.4.2018", שהיה חגה של אימי המנוחה,ירדנה קטי רובינשטיין. בכל שנה הצליחה אימי "למתוח" את בני המשפחה והחברים במעשיות מצוצות מן האצבע עליהן טרחה טירחה רבה, בהמציאה מעשייה מתאימה לכל "קרבן". ביום זה בתולות זקנות מצאו חתן, צעירות (ומבוגרות, מאד) נכנסו להריון, הורי זכו במפעל הפיס, ועוד כיוצא באלו אירועים דמיוניים המשמחים את הלב. אימי שרדה את אושוויץ. היא הגיעה עד מקלחות הגז. כולן מסביבה בכו וצעקו שהן הולכות למות, אבל היא לא האמינה. אחרי שלושה חודשים באושוויץ, עדיין לא האמינה ש"דבר כזה יכול להיות". ברגע האחרון התברר שחלה טעות והקבוצה, שכללה גם את שתי אחיותיה, "הוחזרה לחיים". מצ"ב לינק לסרט דוקומנטרי שהפקתי וביימתי – "יהודי מהונגריה" על משפחתי כניצולי שואה.

https://www.youtube.com/watch?v=XJfWE1fcTQ8

איור העטיפה - רשל רובינשטיין קפלן