26.12.2017 חשיפה (או לא) ובתוך כל הקלחת המלחמתית / פוליטית / כלכלית / חברתית / ישראלית / עולמית / ובתוך כל קקפוניית הטלפונים הסלולריים / הטלוויזיה / העיתונים / נמשכים החיים הקטנים שלי, שלך, שלנו. אולי הם לא הכי חשובים בעולם, אבל הם שלי, שלך, שלנו, אז הם כן הכי חשובים בעולם, לי, לך, לנו...
הערה: המצולמות אינן כותבת שורות אלו.
![]()
![]()
אני משועשעת עד מאד. הדבר האחרון שיכולתי להעלות בדעתי לפני שעה, כשיצאתי מביתי, זעופת פנים, היה ששתי נשים (נועה הזעיקה את אֶתִּי, מנהלת החנות) יעמדו אחוזות התפעלות מול יְפֵהפִיוּתִי הכללית, ושָדַי בפרט.
![]()
![]()
כשמתי G. מבחין בשלל השלל הצבעוני איתו אני מגיעה הבייתה הוא פותח בקמפיין חנופה מרשים... שעושה את שלו.... משום מה איני מספרת לו על ההצעה. משהו עוצר אותי. אני רוצה לגבש דעה לפני שאני משתפת אותו. נ.ב. http://www.nomikan.com/?page_id=384 נ.ב.ב לכותבת הפוסט אין כל קשר לרישומים, שנעשו על ידי מתי G. בלונדון בשנות השבעים של המאה שעברה, שנים רבות לפני שפגש מ.ג. את האישה שרשם. הֶפִּי נְיוּ-יִיר !!! נוֹמִיקָן
|
17.12.2017
![]()
לאושר יש משקל / סבתא מיקה, נכדתי בת הארבע עוברת באצבעה על שרטוט הוורידים הבולטים בגב כף ידי. סבתא, מה זה? צינורות דם בגוף, אני מסבירה, ואצלי – העור שקוף. אבל לי אין את זה, אומרת הזאטוטה. שתינו מתבוננת בגב כף ידה, עדיין תינוקית, שמנמונת, הגמומיות הקטנות ממיסות את ליבי. למה יש לך את זה? היא שואלת. מה את חושבת? אני מחזירה בשאלה. כי את סבתא, היא משיבה וממשיכה - סבתא, את זקנה? אני בולעת רוק. מה את חושבת? לא!!! עונה השובָבוֹנת בצחוק גדול, כאילו התכוונה רק למתוח אותי. והיות ואני יושבת וספר בידי היא מטפסת וחובקת אותי מאחור, ואדם, אחיה הקטן, אינו מבין את הענין, אבל מבין היטב היכן, עליו להיות –מטפס על אחותו. וכך תלויים על גַבִּי שני נכדי, מביטים בספר שבידי ומקשיבים רוב קשב. הורי נמלטו מהונגריה ועלו ארצה בשנת 1946. מעולם לא הקדשתי מחשבה לעובדה שלא הייתה לי סבתא. ככה זה היה בשדרת התמרים בה גדלתי, ברמת-גן, גם לאחרים לא היו סבתות, ובכלל, מעט זקנים היו בשנות החמישים בארץ. כשהגיעה הסבתאות הופתעתי מעוצמת האהבה המידית שחשתי כלפי החבילה הקטנה, עטופה ומחותלת בחוזקה, רק פניה גלויות, לבנות, מרוחות במין חמאה, החומר המגן על העובר בעודו ברחם אימו. לימים לא רבים הצטרפו אליה אדם, אחיה הקטן, ודור, בן דודה. אותה תופעה משונה חזרה על עצמה. ליבי פעם פעימה אחת ענקית, נפתח לרווחה, הרך הנולד נכנס לתוכו. וזהו. איזה מין סבתא אהיה?
![]() בבוקר נוסע בערב הוא שב, מביא הוא לתנובה ביצים וחלב...
עם נכדַי אני חוזרת להיות לילדה שהייתי, בעלת העיניים הרעננות מלאות הפליאה, והשמחה כשהדברים מתקשרים אחד לשני בהיגיון כלשהו, וחלק מההנאה העצומה שלי בלהיות סבתא לנכדי היא שאני גם סבתא לעצמי. ועולות בזכרוני שורות שכתבתי פעם, מזמן – * ישראל נטע / מתוך ספרו "השיר על הארץ" , הוצאת "כרמל", 2011 איך נשמר את הפליאה
נ.ב.
* ישראל נטע, יליד 1956, חבר קיבוץ בארי בנגב הצפוני. איש מקרא בהשכלתו, מתפרנס בתחום המיחשוב, ומשורר בייעודו. ספרו הראשון צפון דרום מערב זכה בפרס יהודה עמיחי.
** "שמאלץ" ביידיש הוא שומן בעלי חיים נוזלי, בפרט שומן עוף. מקור המילה בגרמנית עתיקה[1]. המילה חדרה לאנגלית באמצעות מהגרים יהודים אשכנזים בארצות הברית. בדומה לכך, נקלטה בעברית באמצעות עולים בני תרבות זו. באנגלית-אמריקאית ובעברית המושג שמאלץ משמש בהשאלה לתיאור קיטש. דהיינו, סנטימנטליות מופרזת, בין השאר באמנות ובמוזיקה. (מתוך ויקיפדיה)
|
שלמה כהן, ישראל היום, 27.11.2017
"שניים אוחזין בטלית, זה אומר: "אני מצאתיה", וזה אומר: "אני מצאתיה"; זה אומר: "כולה שלי", וזה אומר: "כולה שלי" – זה יישבע שאין לו בה פחות מחציהּ, וזה יישבע שאין לו בה פחות מחציהּ, ויחלוקו. זה אומר: "כולה שלי:, וזה אומר: "חציהּ שלי" – האומר "כולה שלי", יישבע שאין לו בה פחות משלושה חלקים, והאומר "חציהּ שלי", יישבע שאין לו בה פחות מרביע. זה נוטל שלושה חלקים, וזה נוטל רביע." שנת 1966, רמת-גן, גדות הירקון, תיכון "אוהל-שם", חילוני למהדרין, המורה לתלמוד, שיינפלד, איש קטן, כיפה סרוגה, נחבא מאחורי שולחן גבוה הניצב על בימת עץ, מביא, בניגון הונגרי, אותו הכרתי היטב מהבית, משניות תלמוד לכיתת הצברים, השזופים יפי התואר, שטופי ההורמונים, הזחוחים, חסרי הדעת והבינה, שאינם רואים כל רלוונטיות בין הטלית החצויה לבין חייהם, ואינם מעלים בדעתם כי בעקבות אותו חטא קדמון של בן-גוריון, שלא הפריד דת ממדינה, חמישים שנה מאוחר יותר, אותם דוסים, במגבעותיהם עטורות הפרווה, במעיליהם השחורים, בגרביהם הלבנים, אותם מתי מעט ימלאו את כיכרות השבת ויכרסמו כרסום הולך ומאיים באורח חיינו החופשי, החילוני. ומדוע נזכרתי בשיינפלד הקטן? מפני שבוקר אחד, בעודי זוחלת צפונה בנתיבי איילון הפקוקים, שמעתי את מי שהיה אז כבוד השר ליצמן, מסביר כי אין מה להסביר, האדמו"ר אמר לו להתפטר אז הוא התפטר. "פשוט מאד" כך אמר כבוד מי שהיה באותה שעה השר ליצמן, הרבי אמר – עושים, ואין שאלות". הערכתי מאד את הפשטות שבתשובתו של כבוד מי שהיה באותה שעה השר ליצמן. וחשבתי לעצמי שהשבת ניצלה וגם הרכבת ועמישראל התקוע בפקקים המקצרים את חייו כי מה הם חיי אישה התקועה בפקק שעות יקרות יומיום ? ושיינפלד הקטן יושב סמוך לכסאו של הקב"ה, את נפשו אינו יודע, בעל הבית השתגע?
© נוֹמִיקָן
![]() מתי גרינברג, תיאטרון האבסורד, תחריט אקווטינטה, לונדון, 1970
***
* לָיְלָה אחד, ראשי היה מונח בחיקך, זרועותיך עטפו את גופי. לפתע התעטשתי בקול גדול. החיבוק התפרק לרסיסים.
** מַאי נַפְקָא מִנַּהּ – מה מיוחד במה שנאמר? איזו תוצאה מעשית יש לקביעה זאת? מקור הצירוף הוא בארמית, ופירושו המילולי: מה יוצא ממנה? הביטוי מופיע בתלמוד בדרך כלל לאחר הלכה שהיינו יכולים לכאורה ללמוד אותה מתוך הלכה אחרת שקדמה לה. השאלה "למאי נפקא מינה?" משמעה: למה הביאו את ההלכה הזו? מה היא באה לחדש לנו שלא יכולנו ללמוד מההלכה הקודמת? (מתוך מילון השפה העברית https://www.safa-ivrit.org/milon/nafka.php)
|