הגדה אחת, שתי מגילות, שלושה מעגלי חיים – מתי גרינברג, תערוכה ב"בית אריאלה".

הזמנה לשיח גלריה - "מגילת רות".

מחר, יום שישי, ה- 29 לחודש בשעה 10:00 יתקיים שיח בגלריה המרכזית ב"בית אריאלה" שד' שאול המלך 25 תל-אביב, השיח יתקיים במסגרת תערוכתו של האמן מתי גרינברג, ויתמקד ב"מגילת רות". ד"ר דורון לוינסון ידבר על החשיבה הפילוסופית של "מגילת רות". השופט בדימוס, מר יצחק מילנוב, ידבר על ההבטים של המשפט הקדום כפי שהם מתגלים ב"מגילת רות" והרלבנטיות שלהם למשפט העכשווי, במאה העשרים ואחת במדינת ישראל.
את השיחה יפתח האמן מתי גרינברג בהקדמה קצרה על עבודתו  "מגילת רות".

מצ"ב לינק לסרטון קצר המתאר את ספר האמן של מ. גרינברג – מגילת רות.
http://www.matygrunberg.com/the-book-of-ruth.html

מספר מילים על התערוכה:
שלושה ספרי אמן של היוצר המוערך מתי גרינברג העוסקים במבט עכשווי על שלושה סיפורים גדולים מעולם היהדות מוצגים בימים אלו בגלריית "בית אריאלה" בתל-אביב. העבודות אשר נוצרו בטכניקות הדפס משי וחיתוכי עץ, הינן חלק מסדרה של 25 ספרי אמן נדירים שיצר גרינברג, אשר הוצגו בגלריות ומוזיאונים ברחבי העולם וכעת שייכים לאוספים שלהם, בהם מוזיאון ויקטוריה ואלברט, המוזיאון הבריטי, ספריית ליאו בק קולג', לונדון, מוזיאון ישראל, ירושלים,  ספריית הוותיקן ברומא, הספרייה הציבורית של ניו-יורק, הספרייה של HUC ניו-יורק, ספרית HUC ירושלים, ועוד.

"מגילת אסתר", הדפסי משי, בתרגומו החופשי של נתן זך, יצאה לאור בלונדון בשנת 1975  בחסות "אגודת הסטודנטים הבינלאומית." בשנת 1978 הוצגה "מגילת אסתר" במוזיאון היהודי בניו-יורק וזכתה להד רב. בשנת  2012 יצר מ.ג. ספר אמן העוקב אחר יצירת המגילה. בספר מוצגים רישומי ההכנה למגילה ומולם העבודה הסופית, כך ניתן לעקוב אחר תהליך העבודה והבחירות שעשה מ.ג עד ליצירת השפה של המגילה. 

"הגדת בצלאל", טכניקה של חיתוכי עץ, יצאה לאור בלונדון בשנת 1984 בחסות "אגודת ידידי בצלאל בניו-יורק" ונמכרה כולה, הכספים שנאספו הועברו ל"בצלאל – אקדמיה לאמנות בירושלים." ההגדה הוצגה בתערוכה נודדת ברחבי ארצות הברית יחד עם "הגדה של פסח" של מארק שאגל ו"הגדה של פסח" של בן-שאן. המהדורה אזלה מהשוק למעט מכירות פומביות, עותקים מההגדה נמצאים באוספים של מוזיאונים, ספריות ואספנים פרטיים. בשנת 2013, יצר גרינברג ספר אמן העוקב אחר יצירת ההגדה. רישומי ההכנה עמוסים בניסיונות ומתארים באופן חזותי את הגישושים והגלגולים שעבר האמן עד שהגיע לסגנון המאופק של חתוכי העץ המאפיין ומייחד את "הגדת בצלאל.

"מגילת רות", בתרגומה החופשי של לינדה זיסקוויט, טכניקה של חיתוכי עץ (54/47 ס"מ). יצאה לאור בלונדון בתמיכתו הנדיבה של לורד סיימון מארקס (מארקס אנד ספנסר)  בשנת 1996. הוצגה ביריד הספרים הבינלאומי בפרנקפורט. בשנת 2012 הוצגה בתערוכת חוצות בשדרות ח"ן בתל-אביב, בחסות עיריית תל-אביב, ראש העיר, מר רון חולדאי פתח את התערוכה. בשנת 2014 הוצגה בתערוכת חוצות בפארק רעננה, בחסות עיריית רעננה.

בהמשך לינק לכתבה שהופיעה ב"ג'רוזלם פוסט" עם פתיחת התערוכה.

http://www.jpost.com/Israel-News/Culture/Multitude-man-396469

www.matygrunberg.com

16.5.2015

מנשה ומתי - 1970

מתי גרינברג – בשליחות האחרונה של מנשה קדישמן

ביום חמישי ה-7.5.2015 עמד מתי גרינברג לעלות על מטוס שיקח אותו להונג קונג ומשם לשאמן אשר בסין לבצע את מה שיהפוך תוך עשרים וארבע שעות לשליחות האחרונה שהוא יבצע עבור מנשה קדישמן. הוא צלצל למנשה ששכב בבית החולים, קולו החלוש הדאיג אותו, "אני אוהב אותך" אמר לו מתי, "אני אוהב אותך" ענה מנשה, "תחזיק מעמד", אמר מתי, "אני חזק" ענה מנשה.

למחרת נפטר.

ההודעה על מות חברו העירה את גרינברג באישון לילה, וזעזעה אותו עד עמקי נשמתו. לאחר שהתעשת יצר קשר עם מאיה ובן, ילדיו של קדישמן, אותם הוא מכיר היטב, ובעצה אחת הוחלט להמשיך את הפרויקט כמו שרצה אביהם, קדישמן. "זו הדרך הטובה ביותר בשבילי להיפרד ממנו" אומר גרינברג, "לעשות אמנות, להשלים את הפרויקט האחרון שלו".

"את מנשה פגשתי בלונדון," הוא מספר, "הייתי סטודנט צנום ודלפון, סיימתי את למודי בבצלאל בירושלים והמשכתי ללימודי תואר שני בסנטרל סקול בלונדון, מנשה כבר היה קדישמן. נפגשנו בבית היציקה של בית הספר, הוא שאל אם אסכים להיות אסיסטנט שלו, שאלתי אם זה כולל ארוחת צהריים, ומנשה ענה – זה כולל. וזה באמת כלל. שנה אחר כך שקלתי עשרה קילו יותר. עבדתי צמוד אליו בשנים 1969-1971, תקופה בה היה עסוק ביצירת פסלים שהביאו את נושא "שווי המשקל" עד הקצה, ולמדתי ממנו המון. למשל, בשנת 1977 הייתה לי תערוכה בלונדון ""Paper Erosion בין השאר הוצגה שם עבודה מונומנטלית בשם: "שחור אפור לבן" שעבדתי עליה המון. יום לפני הפתיחה, בזמן שאני תולה את העבודה, נכנס מנשה, מעיף מבט אחד ואומר: "השחור צריך להיות למעלה". "לעזאזל" חשבתי לעצמי, "הוא צודק. שנה שלמה אני עובד על זה והוא בשנייה אחת רואה." החלפתי את השחור והלבן. זה היה מנשה, גאון טבעי.

נשארתי בלונדון, עסקתי בעיקר בפיסול ויצירת ספרי אמן. בשנת 2007 חזרתי ארצה כדי להקים פסל שעון שמש ענק בפארק טדי בירושלים,שנחנך בשנת 2013. הפסל הזה הוא שהוביל לפרויקט שהביא אותי לסין בשליחותו של מנשה. משטח השעות של פסל שעון השמש תוכנן באבן. רציתי להשתמש באבן ישראלית מקומית, אבל הסתבר שהיא רכה מדי. יעקב מורדוך, איש יקר, הבעלים של מפעל האבן הבינלאומי "גני ירושלים", שלח אותי לעיר שאמן (Xiamen) אשר בסין, שם מרוכזים מפעלי אבן מסוגים שונים בעלי התמחויות מגוונות. תחשוב שאתה נוסע מתל-אביב לחיפה ולאורך כל הדרך יש מפעלים וסדנאות שעוסקים באבן. חזרתי מסין המום מיכולות הביצוע המדהימות של אומני האבן. סיפרתי למנשה שהתלהב כמוני מאפשרויות ביצוע חדשות. מנשה כבר לא היה בריא והתקשה להתנייד ממקום למקום אבל ממיטתו שלט באמנותו ביד רמה ובוטחת ובלב רך, כמו תמיד. הוא החליט ליצור באבן את פסלו "כלב ברונזה" משנת 1957, אותו יצר לאחר שהשתתף כחייל במבצע קדש, 1956. זה פסל נוגע ללב של כלב נורא עצוב.

"עקב מצבו הבריאותי הייתה לי תחושת דחיפות בביצוע הפרויקט" אומר גרינברג, "בספריה המרכזית בת"א, "בית אריאלה" מוצגת כעת התערוכה "הגדה אחת, שתי מגילות, שלושה מעגלי חיים". זו תערוכה חשובה מאד עבורי, שלושה ספרי אמן שלי: מגילת אסתר, הגדת בצלאל (הגדה של פסח) ומגילת רות - מוצגים לראשונה בארץ ולראשונה בכפיפה אחת. עזבתי את התערוכה ונסעתי לסין. למרות שאף פעם לא עלה ביני לבין מנשה נושא המוות, רציתי להספיק. במנשה בערה סקרנות לראות את הכלב מפוסל באבן. הוא ידע כי האבן תוציא מהפסל משהו אחר מאשר הברונזה, ואת "המשהו האחר" הזה הוא רצה לראות. פסל האבן החדש אינו רפליקה של פסל הכלב מ- 1957, לפי הוראותיו של מנשה הוא גדול יותר, התרגום מחומר לחומר אכן שינה את היצירה הסופית. כלב האבן שונה מכלב הברונזה, אני חושב שהעצב שלו רך יותר, אולי הוא עצוב על מותו של בעליו, ליבי נחמץ מהמחשבה שמנשה לא יראה את זה. ביום השני לשהותי בשאמן נכנסתי למקדש סיני עתיק והדלקתי נר לזכרו של מנשה, ללוות אותו בדרכו לעולם הבא. בדרכי שלי, בדרכנו שלנו, היינו יחד".  

גרינברג עובד עם אומני האבן הסיניים בסדנא שהתמחתה בפיסול חיות, אבל כלב ככלבו של קדישמן לא ראו אפילו בסין. בעוד מספר שבועות, יגיעו ארצה מספר פסלים של כלבי אבן, בצבעים שונים, גדולים מעט מ"אביהם הברונזאי" ארשת עצב שלווה על פניהם.
הפרויקט האחרון של מנשה קדישמן מבוצע על ידי חברו וידיד ליבו מתי גרינברג.

טקסט שכתב מנשה קדישמן / כלב מברונזה 1957
 ב-1956 הייתי חייל במבצע קדש. בסיני ראיתי כלב אוכל בן-אדם...
יותר מאוחר פגשתי כלב אחר בכפר נטוש. רציתי בתחילה לירות בו.
זכרתי את הכלב אוכל האדם, אבל הכלב הזה בא לקראתי, התיישב
מולי והסתכל עלי בשקט. הכלב אימץ אותי, והלך אחרי ואיתי כשבוע
עד שהמשכנו לשארם-א-שייך.
אחרי המלחמה גרתי במנזר בעמק המצלבה בירושלים. התגעגעתי אל
הכלב, שאפילו שם לא היה לו, ופיסלתי אותו. הרגשתי כלפיו כאילו
פגשתי אדם בודד, יתום של מלחמה בשבילי. הכול חוזר. כשפיסלתי
אותו, הוא הפך להיות חלק ממני – מגורלם המר של המפסידים
במלחמה. במלחמה גם ניצחון הוא הפסד. אינני זוכר את חיי ואת הארץ
הזאת בלי מלחמות. אבל, מותר לי לחלום שיהיה שלום.
והכלב הזה אינו מרפה. הוא הפך עבורי לסמל של בדידות ואכזריות "המלחמה, שמתחילה ברומנטיקה ונגמרת במוות. המשורר יהודה עמיחי כתב:
התבואי אלי הלילה
כבסים כבר יבשו בחצר
מלחמה שאף פעם לא די לה
היא עכשיו במקום אחר
בשבוע שעבר עברתי בכיכר הבימה וראיתי כלב משתין על פסל
שלושת העיגולים שלי. זה היה לי רומנטי. הצורות משתנות כל הזמן, אבל
במלחמה אין שינוי והרגש נהפך לפחד. אבל מותר לנו לחלום. אמן.
ותודה שהמציאו את הפעולה – לחלום. 

לזכרו של מנשה קדישמן, איש אהוב מאד

www.kadishman.com

www.matygrunberg.com