בשנת 1979 הזמינה "עמותת ידידי בצלאל" בניו-יורק את "הגדת בצלאל, הגדה של פסח" מהאמן מתי גרינברג שחי בלונדון. (מ.ג. סיים את לימודיו ב"בית-ספר לאמנות בצלאל" בירושלים בשנת 1966. בשנת 1969 יצא ללימודים בלונדון ל"Central School of Art & Design".) ההגדה ראתה אור בשנה 1984. יצירתה ארכה 5 שנים, חלקן הגדול הוקדש לחיפוש השפה החזותית שתבטא את יחסו של האמן לאחד האתוסים הגדולים של כינון העם היהודי, אם לא הגדול שבהם,  יציאת מצריים. סיפור שנשמר וסופר באלפיים שנות גלות ונחגג עד היום כמיטב המסורת בחג הפסח שמגיע לשיאו בקריאת ה"הגדה של פסח" בליל הסדר.
בשנת 2012, עשרים ושמונה שנים אחרי הופעתה של ההגדה, פתח מ.ג. את התיקים בהן אוחסנו רישומי ההכנה, בחר כמה מהם והעמיד מולם את הדפים עליהם הודפסו חיתוכי העץ בגירסתם הסופית. רישומי ההכנה עמוסים בניסיונות ומתארים באופן חזותי את הגישושים והגלגולים שעבר האמן עד שהגיע לסגנון המאופק של חיתוכי העץ המאפיין ומייחד את "הגדת בצלאל. רישומי ההכנה אינם זהים לדף הסופי, אך אינם פחות יפים. כך נוצר ספר אמן חדש עוקב אחר דרכו הנחושה של האמן עד ליצירה הסופית ומוציא לאור את הרישומים הניסיוניים שריצפו את הדרך שהובילה לחיתוכי העץ הסופיים, אך הם עצמם נגנזו. ספר האמן הודפס ב"סדנת הדפס אמנותי" של יאיר מדינה, בירושלים.
ביצירת "הגדת בצלאל" חזר מ.ג. לטכניקות של דפוס מהמאה התשע עשרה אשר נעשו באמצעות מכבש " Albion Printing Press 1860" על גבי לוחות עץ דובדבן שהוכנו במיוחד בתהליך ייבוש שארך שנים על ידי אחרון האומנים, שעסק בהכנת לוחות אלו Mr. T.N. Lawrence, of Bleeding Heart Yard, Hattown Garden, London. טכניקת חיתוכי העץ מתאימה מאוד ליצירת סגנון מרוסן שהוא המאפיין המרכזי של הגדה זו. בבחירת חיתוכי העץ כשיטה ליצירת ההגדה, מתי גרינברג אימץ טכניקות שמוצאן בסין של המאה התשיעית, שהובאו לאירופה במאה הארבע-עשרה והגיעו לשיא פיתוחן עד המאה התשע-עשרה. "הגדת פראג" וספרים חשובים בנושאי היהדות שיצאו לאור בתקופה ההיא הודפסו בטכניקת חיתוך העץ. "הגדת בצלאל" הושפעה רבות מסגנונה המרוסן של "הגדת פראג". מ.ג. זכה לשהות יום שלם במחיצתה של "הגדת הזהב" ("The Golden Haggada ")
הספונה לבטח בספריית ה"British Museum" בלונדון. "הגדת הזהב" היא אחת ההגדות הנדירות בעולם שנוצרה בספרד במאה הארבע עשרה. הוויזואליה המדהימה של הגדה מרשימה זו השאירה חותם עז על מ.ג. והדליקה את הניצוץ ממנו נוצרה מאוחר יותר "הגדת בצלאל".
עוצמתם הצבעונית של הדימויים ניצבת מול צפיפותו של הטקסט העברי. הקפדת מ.ג. על עיצוב הטקסט, בחירת האות, גודלה והעמדתה על הדף, מעידים על החשיבות הרבה שהוא מייחס לסיפור ההגדה של פסח. ההשראה לדימויים של ההגדה שיצר מ.ג. נבעה ברובה ממוטיבים שנמצאו בבתי כנסת ואתרים נוספים בירושלים, כמו גם מהגדות וכתבים עבריים עתיקים וחפצי אמנות מצריים קדומים.
מתי גרינברג נולד בעיר סקופיה ביוגוסלביה בשנת 1943.  בשנת 1948 עלה ארצה עם הוריו ואחותו הצעירה, ליאורה, לאחר ששרדו את שואת יהודי יוגוסלביה. לימים, כאשר ראתה אימו בֶּלָה את ההגדה שיצר, הגיבה בתדהמה באומרה "זו בדיוק ההגדה שהייתה בביתנו ביוגוסלביה". הגדה שכנראה הייתה חבויה בזכרונו הראשוני של מ.ג. הפעוט נצר למשפחת קמחי שמוצאה מהעיר טולדו בספרד. סבו, דוד קמחי, היה סופר סתם וכותב קמעות עבריים בשפת הלדינו. מצד אביו מגיע מ.ג. ממשפחה אשכנזית שמוצאה מגרמניה. סבו מקס מתתיהו גרינברג לחם ונהרג בצבא האוסטרו-הונגרי במלחמת העולם הראשונה, וקבור בעיר טריאסטה באיטליה.
"הגדת בצלאל" יצאה לאור בשנת 1984 במהדורה מוגבלת של 150 עותקים. ההגדה מכילה 75 עמודים של חיתוכי עץ מקוריים חתומים וממוספרים על ידי האמן ומאגדת 49 חיתוכי עץ צבעוניים, ו – 26 חיתוכי עץ בצבע שחור. גודלו של עמוד הוא 381x  521 מ"מ. הטקסט נדפס באות "קורן" אשר מוצאה מאות חתוכה בעץ מהמאה התשע עשרה, מדפוס "סנצ'ינו" באיטליה.  ההדפסה נעשתה בידי האמן על גבי נייר "Summerset" נטול חומצה, באמצעות "מכבש דפוס אלביון 1860".
ההגדה הוצגה בתערוכה נודדת ברחבי ארצות הברית, יחד עם "הגדה של פסח" של מארק שאגל ו"הגדה של פסח" של בן-שאן. המהדורה אזלה מהשוק למעט מכירות פומביות, עותקים מההגדה נמצאים באוספים של מוזיאונים, ספריות ואספנים פרטיים.

חג שמח!

דפים מתוך ספר האמן - "מגילת אסתר" "Megillat Ester" - שיצר מתי גרינברג, Maty Grunberg בשיתוף עם המשורר נתן זך אשר יצר אחד התרגומים החדשנים למגילה. זך תרגם לאנגלית באופן חופשי, הבליט מספר פסוקים ואף שזר קטעי שירה משלו. מתי גרינברג בחר באמצעי הבעה בן זמננו – במבט ראשון אבסטרקט, מבט מקרוב מגלה את הקשר בין הדפסי המשי של גרינברג לטקסט...הדמויות המופשטות של הנפשות העיקריות מופיעות באינטרוולים השזורים לתוך הרמוניות מורכבות של צבעים מבהיקים דמויים לצבעי פוסטר. הצבעים של הדפסי המשי לוכדים את מהות המגילה כדרמה כוחנית אוריינטלית, והדגש נע לעבר הניצחון הסופי והשמחה. ככל שהקצב האינטגרלי לדמויות מתפשט וחודר למגילה של גרינברג, האיורים הצבעוניים מביאים פרשנות אמנותית הקשובה להסברים של הטקסט אשר כל דור של מאיירים הוסיף לאפוס הענק של "אסתר." 
מ.ג. יצר את מגילת אסתר המאופינת בצבעוניות נועזת, מסוגננת, מאוירת ומעוצבת בהשפעת  כתמי רורשאך, מבחן פסיכולוגי בצורת  כתמי דיו אשר התרשמויותיו של המתבונן בהם נרשמות ואחר כך מנותחות בפרשנות פסיכולוגית. המגילה נוצרה בתחילת שנות השבעים בלונדון, ויצאה לאור ב 1975 בעזרתו הנדיבה של רון פינקל שהיה אז ראש אגודת הסטודנטים הבינלאומית בלונדון. 

בשנת 2013 הוציא מ.ג. לאור מהדורה נוספת של מגילת אסתר. יחודה של מהדורה זו הוא בכך שבפעם הראשונה היא מביאה לא רק את הגירסא הסופית של "מגילת אסתר" כפי שהאמן בחר להוציא אותה לאור בשנת 1975, אלא המהדורה הנוכחית מציגה את רישומי ההכנה של מ.ג. כך שהמעלעל בספר יכול לעקוב אחר חיפושיו של האמן עד למציאת השפה המתאימה, בחירותיו, ותהליך זיקוק העבודה עד לגירסה המתומצתת הסופית.
ב1978 הוצגה "מגילת אסתר" של מ.ג. במוזיאון היהודי בניו-יורק וזכתה להד רב. המגילה נמצאת באוספים פרטיים רבים, וכן באוספים ציבוריים כמו בספרית הוותיקן ברומא.

16.3.2013

החופש שמאחורי המסכה – לידתו של ספר הרפתקאות

בוקר אחד לפני שנים ישבתי בחדר עבודתי וכעסתי. כעסתי על העולם, על ההתנהלות הבלתי מובנת שלו ועל חברותי שמנעו ממני לכעוס ויעצו לי לשמוח שאני בריאה כי זה מה שחשוב ... ועל עצמי גם. כעסתי.
בעיקר כעסתי מפני שלא הצלחתי. לא אהבתי את טעמה של התבוסה. חיפשתי טעם אחר.
חשבתי – מה הדבר הכי בלתי אפשרי בעולם? ועלתה לפני תמונת אימי פורשת כף ידה כלפי מעלה, מצביעה על פנים כף ידה הפתוחה ואומרת: "כאן תצמח לי שערה אם "זה" (הבלתי אפשרי) יקרה". שערה מעולם לא צמחה בכף ידה של אימי, אבל כעת, להכעיס, נתקפתי אני חשק עז לעשות משהו בלתי אפשרי. ישבתי ובהיתי באוויר כאשר שמעתי בברור את המשפט הבא: "פֶפָלֶה מִיצִ'ינַלְס ידע שהוא כועס נורא לפי השערה הבודדת בכף ידו שהזדקרה בזיגזג וירתה ניצוצות זעם לכל הכיוונים". פֶפָלֶה היה הכינוי של המורה לחשבון בבית הספר היסודי בו למדתי ברמת-גן. לא היה לי מושג כיצד הגיע לחדר עבודתי עשרות שנים אחרי שסיימתי כיתה ח', אבל המשפט היה כה משונה וכה ברור עד כי עליצות פשטה באברי. נראה היה שמשהו בלתי אפשרי אכן מתחולל.
"פֶפָלֶה מִיצִ'ינַלְס ידע שהוא כועס נורא לפי השערה הבודדת בכף ידו שהזדקרה בזיגזג וירתה ניצוצות זעם לכל הכיוונים" – הפך למשפט שפותח את ספרי "הַקְרַמְפַּמְפּוּלִים" שנולדו באותו בוקר. משפט שהכיל את רעיונותיו של הספר כולו. לי נותר רק לפענח אותו. פעולת הפענוח דרשה אי-עשייה, בהייה בחלל תוך נעיצת מבט בשוּמָקוֹם ומוכנות להתמסר לשוּמְזְמַן. ואכן, זמן לא רב אחר כך, משראו שאני מוכנה ואפשר לבטוח בי, נכנסו לחדרי אחד אחרי השני שאר הַקְרַמְפַּמְפּוּלִים; דוּנְדִי, אחותו של פֶפָלֶה, אימם - יוּלְצִ'י, אחריה האופנוע – כְּדַרְלָעוֹמֶר, עליו רכב אבי המשפחה – יוּקְלִי. דוּנְדִי היה שֵם החיבה של דוֹדי מבאר שבע, יוּלְצִ'י היא דודתי ממושב בֶּצֶת, ויוּקְלִי – דוֹדִי מחיפה. כולם יוצאי הונגריה כשרים, או לא כל כך כשרים, כפי שיתברר. גם שם משפחתם הגיע איתם – מִיצִ'ינַלְס. בעלי השורשים המַדְיאָרִיים מבין הקוראים יזהו מיד כי מִיצִ'ינַלְס פירושו בהונגרית – "מה אתה עושה?" שאלה שהייתה במקומה מפני שלא היה לי מושג מה אני עושה וגם לא היה לי אכפת. בשנים שקדמו להופעתם של הקרמפמפולים בחיי דווקא ידעתי היטב מה אני עושה. בכל אופן כך חשבתי. אלא ש"החיים" לא שיתפו איתי פעולה, והתרחשו בדרכם, שהייתה שונה לחלוטין מתכניותי. כעת לקחתי לי חופש מוחלט מ"לדעת מה אני עושה". התפלאתי כיצד משפחת  מִיצִ'ינַלְס, שעד אותו רגע לא ידעתי על קיומה, גיששה את דרכה ממחוזות ילדותי האבודים ועד אֵלַי, אבל היות והתחבבה עלי מיד, הייתי צריכה למצוא דרך להשאיר אותה. הדרך הייתה לכתוב עבורם ספר.
לימים, חברים שקראו את טיוטות הספר ביקשו שאשנה את השמות הבלתי אפשריים להגייה. התעקשתי. הרי מהמקום הזה צמח הספר - מהבלתי אפשרי. וחוץ מזה - אילו הרפתקאות יכולות להתרחש לגיבורים נושאי שמות כמו ענת ויעלי, יואב ומשה? אבל פֶפָלֶה, דוּנְדִי, יוּלְצִ'י ויוּקְלִי? עם שמות כאלו -  כל דבר יכול לקרות. וגם חשבתי ששמות הקרמפמפולים שלי משעשעים את הלשון, השיניים, הפה כולו, וזו כבר דרך טובה בפני עצמה לכתוב ספר, ועוד יותר – לקרוא אותו.
היות ופֶפָלֶה הביא איתו את המשפחה כולה, כבר ידעתי שאני כותבת ספר על הרפתקה של משפחה.
נותרה עוד הבעיה של השערה שצמחה בכף ידו. שערה זו מצאה חן בעיני עד מאד, אך לא ידעתי להסביר את קיומה הבלתי אפשרי. המשכתי לבהות. תארתי לעצמי שאם פֶפָלֶה טרח להגיע ושערה צומחת בכף ידו, הוא יספר לי את הסיבה לכך. והוא סיפר - :
 "כשנולד תִּינוֹקְרַמְפּמְפּוּל' כל גופו מכוסה פלומה רכה ונעימה. כשהוא שמח הפלומה רוקדת מצד לצד בקצב השמחה שלו. כשהוא עצוב הפלומה נשמטת למטה. כשהוא פוחד הפלומה מזדקרת לכל הכיוונים ומפחידה בחזרה את מה שהפחיד אותו. (ואם, באותו רגע, הוא רואה את עצמו בראי, אז הוא מפחיד אפילו את עצמו.) כשהוא אוהב, הפלומה מתנועעת בגלים עגולים על כל הגוף שלו. ככה זה אצל כל התִּינוֹקְרַמְפּמְפּוּלים. רואים בדיוק איך הם מרגישים.
כשהתִּינוֹקְרַמְפּמְפּוּלים גדלים, הפלומה נושרת ונשארות רק כמה שערות למזכרת. לפֶפָלֶה נשארה שערה שצמחה בכף ידו, לדוּנְדִי נותרו שלוש שערות בקצה חוטמה, גבותיה של יוּלְצִ'י עבותות במיוחד, ואת כרסו של יוּקְלִי מעטרת פלומת תלתלים."
התחוור לי כי כדי שערותיהם של הקרמפמפולים מסגירות את רגשותיהם האמיתיים אותם הם לומדים להסתיר בינקותם. ה"קְרַמְפַּמְפּוּלִים" חיים בארץ "קְרַמְפַּמְפּוֹל" ומצייתים לחוקים חברתיים שונים, הראשון שבהם הוא "חוק המַצַברוּח הפרטי", האומר ש"מַצַברוּח הוא ענין פרטי ועל כל אחד לשמור אותו לעצמו. אסור שמצב הרוח יהיה כתוב על הפנים גלוי לעיני כולם. במיוחד יש להסתיר מַצַברוּח רע, ולהצהיל פנים לקְרַמְפַּמְפּוּלִים אחרים. אז יהיה נעים לכולם."
המושג " קְרַמְפַּמְפּוּלִים" עצמו צץ מגילוי של הסתרה, שקר חברתי קטן עד גיחוך, שזעזע אותי בילדותי, רבץ בתוכי עשרות שנים עד שהרים ראשו.
מעשה שהיה כך היה. כשהייתי כבת עשר הגיע לחופשת קיץ בביתנו בן דודי רוֹבִּי מבאר-שבע. הוא היה רעב. כלאחר יד הצעתי לו קְרַמְפַּמְפּוּלִי - סוג של נקניק טעים ששהה במקרר. המטבח היה ממלכתה המוחלטת של אימי. קְרַמְפַּמְפּוּלִי היה המאכל היחיד שבישל אבי האמיץ, ולשם כך השתמש בסיר הלחץ המְאיים, שהעלה ריחות תיבול עשירים בבית כולו. רובי השתומם, "מה זה קְרַמְפַּמְפּוּלִי?" ואז הגיע תורי להשתומם, הייתי בטוחה שבכל בית "הונגרי" כשר אוכלים קְרַמְפַּמְפּוּלִי. רובי פתח את המקרר, הביט בקְרַמְפַּמְפּוּלִי ואמר – "אה, זה נקניק חזיר". נעלבתי עד עמקי נשמתי. חזיר? בביתי? לא יכול להיות. הרי אני נלחמתי וחרבי שלופה בידי יחד עם אלעזר החשמונאי ויהודה המכבי נגד אנטיוכוס הרשע שציווה להשתחוות לחזיר שהעמיד בבית המקדש. רובי התעקש. "זה נקניק חזיר". דמעות עלבון בעיני ביקשתי מהורי להעמיד את בן-דודי על טעותו החמורה. לתדהמתי פרצו הורי בצחוק. רוֹבִּי צדק. לא ידעתי את נפשי. "בגידתם" של הורי נשארה קבורה עמוק. רק בשנים האחרונות התברר לי כי מי שהמציא את הכינוי "קְרַמְפַּמְפּוּלִי" לנקניק חזיר היה לָצִי, אביה של קָטִי, חברתה של אימי, שהיה יהודי פיקח יוצא הונגריה, כרסתן עב שפם, עליז וטוב לב, שהיה קשוב כנראה לרחשי החברה את שפתה לא הבין, ונתן שם קוד למאכל האסור שנים רבות לפני ש"טיב טעם" פתח את הסניף הראשון בק"ק נתניה. איש לא ידע מה פירושה האמיתי של המילה, אם יש כזה בכלל.
בצהרי אותו יום יצאנו להרפתקה שלנו, פֶפָלֶה דוּנְדִי יוּלְצִ'י יוּקְלִי כְּדַרְלָעוֹמֶר ואני. כדי לומר דברים אמיתיים הלבשתי את גיבורי בשמות מסכות קְרַמְפַּמְפּוּלִיוֹת, מאחוריהן הסתתרה חירות גדולה לעשות את אשר חשקה נפשי.

את עטיפת הספר איירה ועיצבה julia.illustrations  והנה קישור לדף הפייסבוק שלה.
https://www.facebook.com/julia.illustrations?fref=pb&hc_location=friends_tab

"הקְרַמְפַּמְפּוּלִים", ספר קטן לילדים גדולים, ראו אור בהוצאת "רימונים"' והוא מתאר את מסעה של משפחת מִיצִ'ינַלְס בעקבות חֲדַר הלא-כְלוּם שמצאה האם בדרכה (הכושלת) להיות זֶן-מָאמָא, האימא המושלמת. הספר יצא גם בגירסה מוקלטת בקולי ב"סוניקבוקס" - אתר הספרים המדברים. www.sonicbooks.co.il

liat@sonicbook.co.il
והרי הקישור לפרק הראשון המוקלט בספר, הקְרַמְפַּמְפּוּלִים דוברים בקולי. https://www.youtube.com/watch?v=uBqPh2saCX4
חג שמח!!!

נ.ב.
כְּדַרְלָעוֹמֶר היה שמו של האופנוע עליו רכב המנוח שלי כאשר חיזר אחרי. שאגת המנוע בישרה את הגעתו לשער מחנה 12 בצריפין, שם הייתי חיילת בקורס שהכין אותי למדור הפסיכוטכני של צה"ל (אבל לא הכין את המדור הפסיכוטכני אלי). על הקורס פיקדה המפקדת חנה האושנר שתסלח לי, איני זוכרת את דרגתה, אבל אני זוכרת היטב שהילכה עלינו אימים.

נ.ב. נוסף
אין לחשוד בכשרים, חלק קרובי משפחתי אשר את כינוייהם שאלתי לספרי, דווקא שומרים כשרות.

ולפתע אני שמה לב לקשר בין המילה תחפושת למילה חיפוש....

צלם - עמוס רוג'ר

"מגילת רות" , ספר האמן שיצר מתי גרינברג יחד עם המשוררת לינדה זיסקוויט, הוגדל ומוצג בפארק רעננה. בשעת טקס הפתיחה נראתה בשדרה, מתחת ל"מגילת רות", שורת פיליפינים דוחפת שורת זקנים בכסאות גלגלים (תחרות?) ובעקבותיהם מספר ישישים צועדים במרץ נעזרים במקלות הסקי שלהם.  וזה מה שקורה כאשר אמנות יוצאת מהמוזיאונים ומהגלריות והולכת לטייל בפארקים. סקי ברעננה. הכי פתוח, הכי "בחוץ" שאפשר.

2.3.2014

פתוח סגור פתוח - פרדוקס האקורדיון של היוצר

באחת השבתות ישבנו עם חברים בסטודיו של מ.ג. מפה לשם התגלגלה השיחה לאמונות טפלות. צחקנו על הרעיונות המשונים בדבר האמונות עצמן ועוד יותר בדבר פעולות המנע שנועדו לסכל את הגזרה הרעה שעלולה להתרחש בעקבות פגישה עם חתול שחור או הליכה מתחת לסולם וכיוב' מרעין בישין. לפתע הפתיע אותי מ.ג. כשהעניק לי את  הפרס על הסיפור האמונה הטפלה הטוב ביותר בו קפצתי מעל שבעה קברים. רגזתי. משהו פנימי ננעל בתוכי בבהלה. הסיפור ההוא היה רגע אינטימי שלי, לא התאים לחשוף אותו לאחרים ואפילו הם חברי הטובים. היות מפעם לפעם קורה שמ.ג. אומר את הדבר הלא נכון ברגע הלא נכון הענקתי לו מיד בחזרה את התואר טַקְטִימַתִּי, הלוא הוא מַתִּי חֲסַר הטַקְט. לידי צחק דורון: "והלוא את עצמך פירסמת את הסיפור במלואו וכולנו מכירים אותו". נכון. שכחתי לגמרי. מבוכתי גברה. השיחה  התגלגלה הלאה מצחקקת ומרצינה חליפות. סימנתי לעצמי את חוסר הנוחות שלי ומספר שעות מאוחר יותר, מול הררי הכלים בכיור, שבתי להתבונן ברגע הזה. הכיצד יתכן? מדוע נתקפתי מבוכה מול חברי על סיפור שפרסמתי בכתב ברבים ללא הנד עפעף?
חשבתי על עצמי יושבת סגורה מול מסך המחשב בפינת העבודה שהייתה פעם מרפסת הכביסה של בלה גרינברג היפה, אמו המנוחה של מתי, פרחי הגרניום האדומים, החתול הרובץ על מגבת שנשמטה מחבל הכביסה ונשארה תלויה ענף גבוה של עץ האזדרכת, מחכה שאחד התּוּכִּיים ימעד וייפול לפיו והיוֹן שמתבונן מהגג הסמוך. בימים טובים נפתח משהו בתוכי, גישה חופשית לרבדים פנימיים שאין להם סוף, אני שולה פנינים אבנים טובות ויהלומים ושוזרת אותם לשרשרת נהדרת ולרבידי פז. בימים טובים אני ספונה לבטח בפינתי והעולם פתוח, פנים וחוץ, הכל אפשרי ומתפרק ומתחבר בפשטות, אני שרויה בתדר עדִין, מוגן ובטוח, המילים עולות על המסך בקלות ומשם החוצה לאוויר העולם. אני נושמת רחב ופתוח, כמו אקורדיון המתמלא אוויר ונפתח ונסגר ונפתח. היצירה עצמה נפתחת ונסגרת בפני, יוצרת את המוסיקה של עצמה. כל שנותר לי הוא להקשיב, להיסגר ולהיפתח עם האקורדיון שנושם את עצמו. כשאני נתקלת במחסום, האוויר מתרוקן, מפוח האקורדיון נסגר. דומה לתחושת המבוכה שירדה עלי כשנתקלתי פתאום בסיפור שלי מטייל באופן עצמאי בעולם, מסופר על ידי אחֵר וחושף אותי בפני אנשים של ממש. התדר העדִין של היצירה התנגש במציאות הפיזית הדחוסה של העולם הממשי. הסרעפת התכווצה וננעלה כאילו ספגה מהלומה. מוזר מאד. כאשר אני כותבת ידוע לי היטב שיש הקוראים את שאכתוב ובו בזמן אני שוכחת זאת ומתרכזת בכתיבה. אני מפרסמת כדי שיקראו את שאני כותבת, ועדיין שוכחת שקוראים אותי ונתקפת אי נוחוּת מול קוראַי הבקיאים בכתבַי.
האם עולם התופעות הממשי הוא אכן מציאותי וקיים יותר מן העולם שלי בזמן שאני יוצרת, עולם בו אני חייה וקיימת בכל נימי גופי ונשמתי, ואולי אף יותר מבשעה שאני מתנהלת בעולם "האמיתי"?
הייפלא איפה כי באחד הימים כשנבלעתי בין קפלי הזמן של האקורדיון התאדו המים מהפינג'ן בו ריקדה לה לשווא ביצה, לתקרה קיפצה, והתפוצצה? צלצולו של שעון העצר השתלב להפליא במוסיקת הכתיבה וכלל לא הזכיר לי את אותה ביצה אומללה ואת מ.ג. אומלל לא פחות, המום ומשתאה – "אבל את כל כך מוכשרת, איך זה יכול להיות?"

והנה הטור "מרחפת מעל שבעה קברים" http://cafe.themarker.com/post/2928824/

והנה קישור לשיר שאין מתאים ממנו - "ציפורים בראש" בביצוע מרנין נפש  של The Collected Project https://www.youtube.com/watch?v=SnIQ1aAITEs&hd=1

ואת הכרבולות האדמות של פרחי הגרניום אני משאירה לדמיונכם.
© נעמי ר. עזר

בטור הבא יגיע הסבר לעטיפת ספרי המופיע כאן.

ולאחר פרסום הרשימה, הגיעו עלי צילומי אמנות רחוב מלונדון, צולמו על ידי ד"ר עודד מנור חברי. מצרפת', "קונטרה" לצילומי האמנות הגבוהה של מ.ג. והפסטורליה של רעננה, צילומים עם ההסבר של עודד, שאינו צלם מקצועי, אך בעל עין טובה, ולב גם. .

This ‘street art’ scene is totally new to me. Totally by chance I just hit on it and have been surfing for almost an hour to find out how it all works. These are people dedicated to no-commercial art. They know their pictures will not stay there for long. They know that other painters will come and paint over their pictures. They just accept this as part of the life of art – ‘ephermal’ they call it. How they eat – I have no idea. Anyone visiting London would want to see this scene around Brick Lane and Shoreditch High Street

– so refreshing

שם הצילום מופיע מעליו

זוגות מאוהבים תולים את המנעולים כדי לחזק את זוגיותם

NECKLACE

U R SO PORNO BABY

PLEASE WAIT

In a hurry

When I am dead leve the balcony open (Lorca

ובנימה אופטימית זו...
נוׂמִיקָן