מדוע חשוב לזהות צפרדעים .... |
18.4.2012
![]()
הצצה לתשובה העונה לשאלה "מה אתה עושה ביום העצמאות?" כמוה כהתבוננות לתוך כדור בדולח המכיל את הסטטוס האישי-חברתי של ה"ישראלי". בכדור הזכוכית שלנו מרחפים דגלי כחול לבן, פטישי פלסטיק, חברים וקָבַּבְּצִ'יקים. מדי זמן מנערים אותנו החיים. הסיפור משתנה. כישראלית שמעולם לא חיה מחוץ לארץ הייתי נטועה עמוק במסורת יום העצמאות שנמשכה עשרות שנים. כאלמנה, חיפשתי את מקומי החדש בין החברים, תוהה על מה עלי להאבק ולא לוותר לעצמי והיכן לסגת כדי לא לסבול. במסיבת יום העצמאות שנערכה לפני מספר שנים נתקלתי במכרה וותיקה, עיניה שוטטו סביב כששאלה "איפה בעלך? לא ראיתי אותו." ליבי נלפת בכאב. לא הייתה דרך לעקוף את מה שעמד לקרות. "אלי נפטר" אמרתי. הידידה נבעתה, ידיה אחזו בגרונה "מתי? מה קרה?" חסתי עליה לא פחות מאשר על עצמי ועניתי כמנהגי במצבים כאלו - "דום לב, לפני שנה וחצי". האישה הנבוכה פתחה בסדרת התנצלויות. הרגעתי אותה, הורדתי שוט וודקה כפול, אמרתי לעצמי – לעזאזל עם כל זה, אני לא חייבת לבלות כאן עם "המנוח שלי", וחמקתי בשקט לביתי.
|
כאשר התחלנו את חיינו המשותפים גרנו מול הים בשכונת עָגָ'מִי, יָפוֹ. תירגלנו מנהגים חדשים. ישָנים. כל בוקר קיבלתי למיטה קָפֶה. שחור מהביל. זה היה חדש. לפעמים הוכרחתי לצאת מן המיטה אל המרפסת הפתוחה לים כדי לקבל את הקפה שלי. זה היה יָפֶה. יום אחד הגיע הביתה מכשיר פרקולאטור קפה עתיק יומין. "את תראי איזה קפה נהדר אני מכין " התגאה מלאך הקפה שלי. הקשבתי להסבר מדוקדק כיצד אדי המים מפעפעים בלחץ, מזקקים וממצים את טעם הקפה שהופך חָלָק ומרוכז, וכמה חשוב להשגיח ולהסיר את הפרקולאטור מהאש ברגע הנכון, לפני שהקפה נשרף.
הרשימה מבוססת על קטע מתוך ספר האמן שיצרנו מתי גרינברג ואנוכי - "שרידי האישה ההגיונית/ The Remains |
1.4.2013 האלמן האלמנה והמקרר הסורר
כאשר נפגשנו מַתִּי היה אלמן ואני – אלמנה. המוות הוא חלק מהחיים ולכן אך טבעי היה שאשתו, עליה השלום, ובעלי, עליו השלום, ייטלו חלק בחיינו המשותפים. מהר מאד עלה הצורך בשם מתאים לאשתו, זיכרונה לברכה, ולבעלי, זכרונו לברכה. בתחילה נקבנו בשמותיהם, אלא שזיכרונם (לברכה) עלה לעיתים תכופות ונדמה היה שכלל לא הלכו לעולם שכולו טוב והם עשויים לצוץ בכל רגע. כך נולדו הכינויים "המנוחה שלי" ו"המנוח שלי," יתכן, בבלי דעת, כדי להזכיר לעצמנו שהמקום שיתפסו בני זוגנו המתים בחיינו החיים תלוי במה שנאפשר להם. עלי לציין לטובה את התנהגותה המנומסת של "המנוחה שלו", מנוחתה עדן, אשר בחרה להישאר בלונדון באנגליה הקרירה והרחוקה (אפשר להבין אותה) ולא הטרידה אותנו. הלוואי שיכולתי לומר זאת על "המנוח שלי", מנוחתו עדן, אשר היה שובב גדול בחייו, ולא פחות – במותו. היה לו מה לומר על האמן שהכנסתי לחיי, והוא אמר גם אמר. הכל החל בשבת הראשונה שלנו בשעת אחר הצהריים, היה שקט, הגבר עדיין ישן, מזגתי מים רותחים לכוס בן ז. של קפה שחור, חייכתי ואמרתי לעצמי – "זה בסדר, זה יהיה בסדר, זה האיש". באותה שניה התפוצצה לרסיסים הכוס שבידי, המטבח היה מרובב כתמי קפה ושברי זכוכית, לי לא קרה דבר. הרמתי מבטי למעלה ואמרתי - "אֵלִי, בחייך, תניח לי".
מצורף לינק למספר דפים מספר האמן השני שיצרנו, מתי גרינברג ואנוכי, ושמו "שרידי האישה ההגיונית", כמו ספרנו הראשון "כותבת לך את חודשאוגוסט 2010" גם ספר זה מכיל רישומי צבע של מתי גרינברג שנעשו בלונדון בשנת 1980, ורשימות מתוך יומנה של נומיקן, שנכתבו בעג'מי, יפו בשנת 2011. הספר יצא לאור במהדורה מצומצמת בהוצאת "הדפס אמנותי ירושלים".
|